הגנת אמת דיברתי בתביעת לשון הרע, באילו מקרים?

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בגין פרסום לשון הרע, תהיה זו הגנה טובה למפרסם כאשר הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי, ואף הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתות של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם יחיד או תאגיד, בעיני הבריות או להפוך אותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג, וכן לבזות אדם בשל מעשיו, התנהגותו או תכונות אופי המיוחסות לו, לפגוע בפרנסתו, או לבזותו בשל גזע, מוצא, דת, מקום מגורים, גיל, מין, נטייה מינית או מוגבלות פיזית או נפשית.

חוק איסור לשון הרע מאזן בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, על פי נסיבות המקרה הקונקרטי. על כן, התובע רשאי לדרוש פיצויים בגין לשון הרע והנתבע רשאי להתגונן באמצעות ההגנות המנויות בחוק, כגון: הגנת הפרסומים המותרים לפי סעיף 13, הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 והגנת תום הלב הקבוע בסעיפים 15-16 לחוק.

הגנת אמת דיברתי הידועה גם כהגנת אמת בפרסום יכולה להגן על הנתבע מפני תביעה אזרחית לתשלום פיצויים ומפני עונש במסגרת הליך פלילי אם הוא יצליח להוכיח בפני בית המשפט כי הפרסום שבגינו הוגשה התביעה הוא אמת ויש בו עניין ציבורי.

תנאי לאמיתות הפרסום

נטל הוכחת האמת בדברים מוטל על הנתבע, וכדי שפרסום, המהווה בעיני התובע לשון הרע, יחשב כאמת, על התוכן המובא בו לעמוד בהתאמה למציאות האובייקטיבית כפי שהוכחה באמצעות הראיות המובאות במשפט.

המשמעות של הפרסום בדרך כלל נמצאת באופן גלוי ונראה לעין בתוך שורותיו של הפרסום ובגוף הדברים, אך לעיתים היא יכולה להשתמע באופן נסתר מבעד השורות. על כן בית המשפט קובע האם יש אמת בפרסום לפי המובן הטבעי והרגיל של המילים בעיני הקורא הסביר ולא לפי הדרך הסובייקטיבית שבה היא מצטיירת בעיני התובע או הנתבע. והשאלה העולה לקביעת אמיתות הפרסום היא כיצד היה אדם סביר מבין את הדברים והאם הוא היה רואה בהם לשון הרע נגד התובע.

הוכחת העניין הציבורי

הכרעת בית המשפט בסוגיית קיומו של עניין ציבורי נעשית על ידי איזון האינטרסים של בעלי הדין. מצד אחד עומדת זכותו של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו ומצד שני עומדת הזכות של המפרסם לחופש הביטוי.

בית המשפט בוחן האם ישנם יתרונות חברתיים המצדיקים את הפרסום, חרף לשון הרע והאם ידיעתו תביא תועלת לצורך גיבוש דעה בעניינים ציבוריים או שיפור אורח החיים, ובסופו של דבר ההכרעה בשאלת קיומו או העדרו של העניין הציבורי מתקבלת על ידי בית המשפט בכל מקרה ומקרה לגופו על פי נסיבותיו המסוימות.

חוסר דרישה ליסוד נפשי

הגנת אמת דיברתי אינה כוללת בתוכה דרישה ליסוד נפשי מהמפרסם, כמו כוונה לפגוע באדם שאליו מיוחסים הדברים, חוסר תום לב, מודעות למעשה, אדישות וכדומה. לפיכך, הגנת סעיף 14 לא תחול על פרסום שקרי גם כאשר המפרסם פעל בתום לב ובכנות, היה משוכנע כי הדברים שאותם הוא מפרסם נכונים ולא התכוון לפגוע בתובע באמצעות הפרסום.

כמו כן, גם אם הטעות של המפרסם הייתה סבירה, והוא פרסם דבר שקר בתום לב ואף לא התרשל בהליך בירור העובדות ופרסומן, עדיין כל עוד פורסמו דברי שקר, הוא אינו יכול ליהנות מההגנה הקבועה בחוק. עם זאת בית המשפט רשאי להקל עם הנתבע בשלב קביעת הפיצויים או גזירת העונש אם נראה כי הוא היה משוכנע באמיתות הדברים המהווים של לשון הרע, לפי הוראות סעיף 19(2) לחוק.

נוסף על כך, הגנת אמת דיברתי עשויה לעמוד לטובת המפרסם גם אם הוא התכוון לפגוע באדם שאליו יוחסו הדברים, אם הוא לא פעל בתום לב, ואף אם לא סבר כי יש אמת בדברים בעת ביצוע הפרסום, אלא רק לאחר מכן.

כלומר, כל עוד הנתבע הצליח להוכיח את שני יסודות הסעיף האובייקטיבים שהם אמת בפרסום ועניין לציבור, בית המשפט לא יתחשב כלל ביסוד הנפשי הכולל: כוונות, מניעים, ומודעות לאמיתות הדברים בזמן הפרסום, מאחר שהם לא רלוונטיים בהכרעת השאלה האם עומדת ההגנה או לאו.

קביעת פיצויים בגין לשון הרע

סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע כי במשפט בשל עוולה אזרחית, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים, גם ללא הוכחת נזק. אם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, ניתן לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום, כלומר עד 100,000 שקלים ללא הוכחת נזק.

בקביעת פיצויים בגין לשון הרע, גם ללא הוכחת נזק, אין הכרח שבית המשפט יורה על תקרת הפיצויים, ועליו להביא בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, חומרתה, מעמדם של הצדדים, תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע והתנהגות הניזוק בקשר לפרסום, מניעי הנתבע, האם האמין באמיתות דבריו והאם התנצל, הביע חרטה על מעשיו וכדומה.

כמו כן, על בית המשפט לשקול את התכליות העומדות בבסיס הפיצוי על פגיעת לשון הרע, כולל התכלית המבקשת להשיב את המצב לקדמותו, המטרה החינוכית המבקשת להעביר מסר מרתיע לציבור בדבר הפסול שבדברי לשון הרע, והתכלית העונשית המבקשת להטיל סנקציה על המפרסם בעיקר כאשר הוא פעל מתוך כוונת זדון.