חיה מועדת - נשיכת כלב

פקודת הנזיקין מתייחסת במספר סעיפים למקרים הספציפיים בהם חיות גורמות לנזק. עד שנת 1992, ההסדר החוקי היה קבוע בסעיף 40 בלבד. לאור התרבות מקרים של תקיפות כלבים בעיקר, המחוקק החליט להטיל אחריות מוגברת על בעלי הכלבים, ולכן הוסף סעיף 41א לפקודת הנזיקין. להלן נרחיב על כל אחת מהסוגיות.

סעיף 40 לפקודת הנזיקין – חיה מועדת

כאשר נגרם נזק על ידי חיית בר, או חיה שאינה חיית בר אלא "חיה מועדת", הרי שהבעלים של החיה או מי שממונה עליה חייב להוכיח כי לא התרשל במעשיו, ולא הוא אחראי לנזקים שנגרמו לניזוק. סעיף זה מדבר בעצם על העברת נטל הראיה מן הניזוק, אל המזיק. נקודת המוצא של המחוקק הינה שבעל החיה הוא זה שמחזיק ברוב האינפורמציה לגבי מידת מסוכנותה של החיה, ולכן הוא זה שצריך להוכיח כי לא התרשל.

השאלה מתי חיה היא "מועדת" אינה פשוטה, אולם נראה כי בתי המשפט נוטים להקל על התובעים בכל הנוגע להוכחת רכיב זה. כך לדוגמה, נפסק כי סוס שהשתולל בחווה היה מועד למרות שהוא לא השתולל בעבר, וזאת משום שניתן לומר כי כל הסוסים הלא מסורסים עשויים להשתולל בקרבת נקבות. למעשה, במקרה של פגיעה של אדם בידי חיה שאינה חיית בר, נטל ההוכחה כי החיה הייתה "מועדת" הינו נטל נמוך באופן יחסי.

סעיף 41א לפקודת הנזיקין – נזק שנגרם על ידי כלב

כפי שצוין לעיל, בעקבות ריבוי מקרים של תקיפות על ידי כלבים, המחוקק החליט להתייחס למקרים אלו באופן ספציפי. וכך, בשנת 1992, תוקנה פקודת הנזיקין כך שהוספו לה שלושה סעיפים אשר מתייחסים באופן ספציפי לתקיפת כלבים. סעיף 41א' קובע כי בכל מקרה של נזק שנגרם על ידי כלב, חייב הבעלים של הכלב או המחזיק בו בדרך קבע לפצות את האדם שניזוק, ואין זה משנה האם הייתה התרשלות או לא.

כלומר, יש כאן למעשה שינוי נקודת המשקל בין בעלי הכלבים לניזוקים. אם בעבר היה צריך להוכיח התרשלות, אולם הנטל לכך היה על בעלי הכלבים (רק במידה והוכח כי החיה מועדת), הרי שלאחר התיקון לא בודקים את שאלת האשמה, ויש כאן למעשה אחריות "כמעט" מוחלטת על בעלי הכלבים. השימוש בביטוי "כמעט" אינו מקרי, שכן בסעיף 41ב קבע המחוקק מספר הגנות לבעלי הכלבים, הגנות אותן נפרט להלן.

הגנות לבעלי הכלבים

ההגנות מאפשרות לבעלי הכלבים להימנע מלשאת באחריות לנזקים שכלבם גרם, למרות סעיף 41א שלכאורה מטיל עליהם אחריות ללא קשר לשאלת אשמתם. הנטל להוכחת ההגנות רובץ על בעלי הכלבים, ובתי המשפט מפרשים הגנות אלו בצמצום יחסי, כך שהלכה למעשה קשה להנות מהן.

ההגנה הראשונה נוגעת להתגרות הניזוק בכלב. במידה ובעל הכלב מצליח להוכיח כי טרם התקיפה הניזוק התגרה בכלב, הרי שלניזוק אין עילה לתבוע את בעל הכלב. בתי המשפט קבעו כי התגרות מתפרשת באופן תכליתי ולפי מבחן הסיכון. כך לדוגמה, בית משפט השלום בתל אביב קבע כי השקיית כלב אינה התגרות, למרות שבעל הכלב התריע מראש מספר פעמים את אותו האדם שלא יתקרב לכלב.

במקרה נוסף, כלב ניסה לתקוף אדם, ואותו אדם הרחיק אותו בבעיטה. לאחר מכן, הגיע כלב נוסף ונשך את הבועט. בית המשפט קבע כי כאשר התובע הרחיק את הכלב הראשון, לא ניתן לומר כי כך הוא התגרה בכלב השני.

ההגנה השניה קובעת כי במידה והניזוק תקף את הבעלים או את בני משפחתו הקרובים, ואז הכלב תקף את אותו הניזוק, הרי הבעלים של הכלב פטור מאחריות. חשוב לשים לב שהנטל להוכחת התקיפה מוטל על בעל הכלב.

ההגנה השלישית מתרחשת כאשר בעל הכלב מצליח להוכיח כי האדם שניזוק על ידי החיה התפרץ למקרקעין ובכך היה מסיג גבול. הסגת גבול מוגדרת על פי פקודת הנזיקין, ובעיקרון זוהי כניסה למקרקעין של בעל הכלב ללא רשות.

לסיכום, כאשר אדם ננשך על ידי כלב, אין זה משנה האם הבעלים של הכלב התרשל או לא. כל עוד הבעלים לא מוכיח את אחת ההגנות, הרי הוא חייב לפצות את הניזוק. במקרה שהחיה המזיקה אינה כלב, צריך לבדוק האם הבעלים התרשל, אולם נטל ההוכחה רובץ על כתפיו של בעל החיה.