להיוולד או לא להיוולד? ובאיזה מחיר?
לידה אמורה להיות דבר משמח, מקור לאושר גדול עבור ההורים, ותחילתו של תהליך גדילה והתפתחות של אדם חדש. אבל מה קורה כאשר משהו משתבש בדרך? כאשר הילד נולד עם מום חריף, שלא מאפשר לו לצמוח ולהתפתח? כאשר במקום להוות מקור של אושר וגאווה להוריו, הוא מהווה עבורם מקור של צער, תסכול והוצאות רפואיות בלתי פוסקות?
בעולם בו ניתוח כלכלי של המשפט נוטה לעיתים לפסוק משיקולים כלכליים גרידא (מתוך הנחה בסיסית שבני האדם יפעלו תמיד בדרך הכלכלית ביותר, ע"מ למקסם את רווחתם), המשפט נוטה להפנות אצבע מאשימה כלפי זה שבכוחו היה למנוע את המחדל/עוולה – מונע הנזק הזול ביותר.
מדובר באדם או תאגיד שמבחינת כוחו והידע שעמד לרשותו באירוע המדובר יכול היה למנוע בצורה הקלה והזולה ביותר את התרחשות המקרה מבין כל הצדדים לאירוע. אם נתייחס בצורה כלכלית כזו אל לידתו של ולד עם פגם חריף, ונצא מנקודת הנחה שאת אותו המום ניתן היה לאתר כבר בשלביו המוקדמים של ההיריון, אין מנוס מלתהות: על מי הייתה החובה למנוע נזק זה? על ההורים? או על ביה"ח וצוות הרופאים, שלהם הכלים, הניסיון הידע לטפל בעיה רפואית שכזו?
זוהי הרוח הנושבת במשפטים העוסקים במקרים של ילדים, שטובת היוולדם שנויה במחלוקת. ילדים שנולדו עם מוגבלות או מום בדרגה גבוהה, המבטיח חיי סבל גם לילד וגם למשפחתו, וברור לנו שעקב העלות הגבוהה הכרוכה בטיפול בילד שכזה והמאמץ הנדרש, כל אדם סביר היה מעדיף לא לאפשר לילד שכזה להיוולד, אלא לבצע הפלה ולנסות שוב.
דוגמא טובה לכך היא פסק הדין זייצוב נ’ כץ (1982), בו פסק ביהמ"ש העליון כי אדם שנולד לחיי סבל יוכל לתבוע בתביעת נזיקין את מי שגרם ברשלנותו להולדתו, או מי שהחוק הגדיר כחייב למנוע את הולדתו במקרים מסוימים ולא עשה כן. תביעת נזיקין כזו, של קטין שנולד עם מום או מוגבלות, כנגד אותו אדם או תאגיד שמחמת התרשלותו או מחדלו נולד הקטין, נקראת "חיים בעוולה" (wrongfull life). ההנחה היא שלולא אותה ההתרשלות, אימו לא הייתה מתעברת או שההיריון היה מסתיים בהפלה ואותו קטין לא היה נולד כלל.
עד לשנים האחרונות, כאשר הוגשו תביעות לפיצוי על נזקי ילוד שנולד בעל מום שטענו לרשלנות רפואית בעת ביצוע הבדיקות ו/או באי אבחון המום בילוד בבדיקה השגרתית, נטה ביהמ"ש לדחות אותן. זאת, בהסתמך על חוות דעתם של מומחים, שטענו שבדיקת האולטרה סאונד היא בדיקה שמוגבלת בהיקפה ואין להסתמך עליה במאת האחוזים, מה גם שפירושה תלוי במספר משתנים נוספים בעת הבדיקה (תנוחת העובר, הריון מרובה איברים, דופן עבה של האישה וכו’), ועל כן אין מדובר כאן במדע מדויק. אך בעת האחרונה, נראה שמגמה זו התהפכה.
בפסק הדין קופת חולים כללית ואח’ נ’ ישעיהו ואח’ ביהמ"ש קיבל את דעות המומחים, שסברו כי בדיקת האולטרא-סאונד איננה מבטיחה 100% של גילוי מומים, אך נתן פרשנות רחבה למושג רשלנות רפואית. כיום, בהתייחסו לרשלנות רפואית, מתייחס ביהמ"ש גם לגורמים נוספים, כגון: אי סיווג ההיריון בקבוצת סיכון, אי הימצאות רישומים רפואיים, תיעוד חסר של רישומים, תפקוד לקוי של הצוות הרפואי וכו’. נכון שגם לו היו גורמים אלו פועלים תמיד בצורה אופטימאלית, עדיין היו מקרים של אבחון לקוי של מומים לפני לידה. אבל אי התקיימותם באשמת הצוות הרפואי המטפל, קופת החולים או ביה"ח, מספקת מבחינת ביהמ"ש בבואו להכריע בתביעות של רשלנות רפואית.
בפסק הדין הנ"ל פסק ביהמ"ש לטובת אם, שילדה ילד בעל מום שקיים בהיסטוריה הרפואית המשפחתית שלה (אחותה סבלה גם כן מהריון עם מום דומה, והפילה את העובר). לטענתה, היא עדכנה את הצוות הרפואי לכל אורך ההיריון בהיסטוריה הרפואית של משפחתה, כולל מחלות ילדות שלה שאף הן לא תועדו במסמכים הרפואיים, אולם המום לא אותר לפני הלידה. ביהמ"ש קיבל את טענתה, ודחה את טענות קופת החולים ובית החולים, שטענו כי הם לא עודכנו בדבר. בנוסף, לא כללו טענות ההגנה את עדות הגניקולוג שבדק את האם, מה גם שהתברר שאותו רופא לא היה גניקולוג מוסמך, על אף שהציג עצמו ככזה בפני קופת החולים, דבר המהווה רשלנות של קופת החולים, שלא טרחה לוודא את מומחיות רופאיה.
לסיכום, לידתו של עובר בעל מום לא מצביעה בהכרח על רשלנות רפואית, ואיננה מהווה בהכרח עילה לתביעה. במקרה של תביעה בגין לידת ולד בעל מום, בודק בית המשפט האם בוצעו כל הפרוצדורות שאמורות למנוע מקרים אלו, ופוסק האם מדובר ברשלנות רפואית, והאם זכאים הוולד והמשפחה לפיצויים. ותדע כל אם עברייה כי הפקירה את עובריה בידי רופאים הראויים לכך.
|
|
