|
פעילויות במתקני ספורט כגון: החלקה על הקרח, מקפצות, בריכות שחייה, פעילויות צניחה ורחיפה, שיט ועוד, יוצרות סיכון מהותי עבור המשתמשים במתקנים אלה. כאשר מתרחשת תאונה למבקר במתקנים מסוג זה, ונגרמות פגיעות גוף, מתעוררת שאלת האחריות לנזק.
כלומר, מי אחראי על הנזק, האם המבקר שהיה מודע לסיכון הרב שבפעילות, או המפעיל שנהג בצורה רשלנית בעת ההפעלה של המתקן. להלן ננסה לעמוד על מספר מאפיינים של פגיעות מסוג זה והשאלות המשפטיות שנוצרות בעקבות פגיעה אלו. כפי שנראה, השאלה העיקרית הינה האם מפעיל מתקן הספורט הפעיל אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את הסיכון שבפעילות.
מתקן הספורט כ"דבר מסוכן"
ראשית, נתייחס לשאלת נטל ההוכחה. בדרך כלל בתביעות רשלנות, הנטל להוכיח כי הנתבע התרשל מוטל על התובע. אולם, לפי פקודת הנזיקין, כאשר הנזק נגרם על ידי "דבר מסוכן", הנטל עובר מכתפי התובע לכתפי הנתבע. בתי המשפט הכירו בכך כבר מספר פעמים כי מתקני ספורט ושעשועים הינם "דבר מסוכן", וכאשר מתרחשת תאונה, הבעלים של המתקן הוא זה שנושא בנטל ההוכחה כי לא התרשל בהפעלת המתקן, וכי נקט את כל אמצעי הזהירות הסבירים כדי למנוע את הסיכון.
תניות פטור מאחריות
מפעילי מתקני הספורט מודעים למידת הסכנה אשר נשקפת למשתמשים במתקנים אותם הם מפעילים. לכן, הרבה פעמים הם מנסים לפטור עצמם מאחריות מראש. כיתובים כגון "כל נזק שיגרם הינו באחריות המשתמש בלבד", יכולים להימצא על גבי כרטיס הכניסה למתקן או על גבי שלטים בולטים במתקן עצמו.
בתי המשפט ציינו לא אחת שתנאים מסוג זה אינם יכולים לפטור את המפעילים של הספורט המסוכן מאחריות באופן מוחלט. מי שגורם לסיכון אינו יכול להטיל את האחריות על המשתמש בלבד. תנאים מסוג זה אינם יכולים לפטור מאחריות מוחלטת, וגם כאשר תנאי זה מצוין במפורש, המפעיל חייב לנקוט בכל האמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע בצורה מקסימאלית את התממשות הסיכון.
החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירות לעומת אמצעי זהירות מוחלטים
כאשר נבחנת שאלת אחריותו של מפעיל המתקן המסוכן, נבחנים אמצעי הזהירות בהם נקט האחרון על מנת למנוע את התאונה. חשוב לשים לב שהמפעיל לא נדרש להפעיל את כל אמצעי הזהירות המקסימאליים, אלא רק את "אמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות העניין". כך לדוגמה, ניתן למנוע תאונות במתקני החלקה על הקרח, על יד הצמדת מדריך צמוד לכל מחליק.
ברם, פרקטיקה מאין זו הינה מאוד יקרה והיא עשויה לפגוע בציבור, משום שעלויות ההחלקה על הקרח יהיו גבוהות. לכן, הדגש שניתן בפסיקה הינו על הפעלת אמצעי זהירות של אזהרה ופיקוח. למשל, חובה לשים שלטי אזהרה בסביבת הבריכה, וחובה לפקח כי אדם שלא החליק אף פעם על הקרח, לא יעלה על הקרח לבד וללא פיקוח ראשוני שיבדוק את רמתו.
שאלת הרשלנות התורמת
ניסיון החיים מלמד שיש מגוון רחב מאוד של נסיבות אשר בעקבותן מתרחשות תאונות. גם אם ייקבע בסופו של דבר כי מפעיל המתקן התרשל בהפעלתו, והתרשלות זו גרמה לנזק, עדיין יש נסיבות שעשויות לחלק את האחריות בין התובע לנתבע. מדובר בקשת רחבה מאוד של מקרים בהם לצד ההתרשלות של הנתבע, התובע עצמו התנהג ברשלנות וחוסר זהירות.
קראו עוד בתחום:
על מנת להתמודד עם מגוון הנסיבות של החיים, המשפט משתמש במונח שנקרא "רשלנות תורמת". כאשר התובע תרם ברשלנותו להתרחשות התאונה, ניתן לחלק את הנזק בין התובע לבין הנתבע. החלוקה תהיה ביחס ישר למידת ההתרשלות של התובע. יש מקרים בהם לתובע תיוחס 50% רשלנות תורמת, ואז הנתבע יצטרך לשאת ב-50% מהנזק, ויש מקרים בהם בית המשפט יכול לקבוע כי התובע תרם ב-100% להתרחשות התאונה, ואז המזיק פטור לחלוטין, למרות שהתרשל בעצמו.
בתי המשפט נוהגים להשתמש בעיקרון הרשלנות התורמת על מנת לאזן בין חובת הזהירות של הנתבע, לבין הדרישה הבסיסית מכל אדם לנהוג בזהירות ולהפעיל שיקול דעת סביר במעשיו.
לסיכום,
תאונות המתרחשות במתקני ספורט ושעשועים עלולות לחייב את מפעילי המתקנים לשאת בנזקים שנגרמו לנפגע. פעילות במתקני ספורט, ובעיקר ספורט אתגרי, הינה מסוכנת מעצם טבעה ולכן, השאלה העיקרית שבית המשפט יבחן במקרים מסוג זה הינה האם המפעיל נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים על מנת למנוע מהסיכון להתממש. כדי לדעת מהם אמצעי זהירות סבירים, מומלץ להתייעץ עם עורך דין מומחה בתחום הנזיקין.
|
