כינויים בהתכתבות בין עורך דין ללקוח, האם לשון הרע?

דרגו את המאמר

התובעת הינה עורכת דין אשר הגישה בעבר תביעה כנגד עיריית פ"ת בשם דיירי בניין בעיר. בפסק הדין הנוכחי, עורכת הדין תבעה את העירייה ואת עורך הדין שלה, וזאת בגין הוצאת לשון הרע. לטענת התובעת, עורך הדין הנתבע כתב מכתב ללשכה המשפטית של העירייה - בזמן הטיפול בתביעת הדיירים - ובה כינה את התובעת "פרנואידית". לדבריה, מדובר בלשון הרע וזאת בין השאר היות והמכתב תויק במחלקה ההנדסית של העירייה. אמירה זו, טענה התובעת, הייתה בגדר לשון הרע.

      קראו עוד בתחום:

• מקדונלדס תשלם פיצויים לאריאל מקדונלד
• אמת בפרסום עם פרסום הודעת משרד הבריאות אודות בעיות ביריד מזון
• לשון הרע על זמרת באתר האינטרנט נענע
• דחייה על הסף בתביעת לשון הרע על עדות בבית משפט

העייריה ועורך הדין (הנתבעים) טענו כי המכתב היה פנימי ויועד אל היועץ המשפטי. כמו כן, לטענתם, הם לא ידעו כי הוא יתויק. הנתבע הראשון, עורך הדין, ביקש הגנה מכוח תום הלב, וכן מכוח החיסיון שמעניק החוק ללשון הרע שנאמרה במסגרת הליך משפטי. הנתבעת השנייה, העירייה, ביקשה אף היא הגנת תום לב.

הדיון המשפטי

השופטת הקדימה והדגישה את שתי הזכויות המתנגשות בסוגיות של לשון הרע – הזכות לשם טוב אל מול חופש הביטוי. החוק מאזן בין שתיהן, ובכל מקרה לגופו מעניק עדיפות לאחת מהן. על מנת שפרסום יוגדר כלשון הרע, יש לבדוק האם הוא ביזה, השפיל או פגע באדם שעליו נכתב הפרסום. הבדיקה היא אובייקטיבית – האם אדם סביר, בנסיבות העניין, היה נפגע מפרסום זה. יצוין כי אין חשיבות להרגשתו הסובייקטיבית של המפרסם או הנפגע הספציפי.

השופטת קבעה כי כינויה של התובעת כפרנואידית נכנס בגדר לשון הרע. בין אם הביטוי יפורש כפשוטו ובין אם יפורש באופן ציורי, הוא פוגע ומשפיל. כמו כן, נקבע כי יסוד הפרסום, הנדרש על פי החוק, התקיים אף הוא. המכתב ובו הדברים תויק בתיק הפתוח לעיון הציבור, ואף בפועל הגיע לעיני אנשים נוספים מלבד הנפגעת. לאחר קביעה זו, השופטת עברה לבדוק האם עמדה לנתבעים אחת מההגנות הקבועות בחוק.

חיסיון על לשון הרע בהליך משפטי

האם, מאחר והביטוי היה כחלק מתכתובת בין עורך דין ללקוח, חל עליו חיסוי מכוח סעיף 13(5)? הגישה הרווחת בפסיקה היא כי את הדרישה שהביטוי יהיה "תוך כדי הדיון" המשפטי, יש לפרש בהרחבה. על פי פרשנות זו, כל עניין שקשור להליך המשפטי, על כל שלביו, יחסה תחת ההגנה. דהיינו, לא רק מה שנאמר באולם בית המשפט בפני שופט, אלא כל מסמך ותכתובת הנוגעים להליך.

במקרה דנן, בית המשפט ציין כי המכתב מעורך הדין ללשכה המשפטית נועד להאיץ המצאת מסמכים, ולכן הוא היה קשור להליך משפטי. עם זאת, תיוק המכתב בתיקי העירייה לא היה חלק מהליך המשפטי. אי לכך, נקבע כי היות והתיוק פונה לציבור, שאיננו חלק מההליך, העירייה לא הייתה יכולה לחסות תחת ההגנה. לעומתה, עורך הדין, שלא היה מודע לתיוק - היה יכול להיכנס בגדרי ההגנה הנ"ל. .

השופטת הביאה בהרחבה את שתי הגישות בפסיקה בנוגע לחיסיון מפני לשון הרע שנאמר במסגרת הליך משפטי. גישה אחת טוענת שחיסיון זה הינו מוחלט, וחופש הביטוי מקבל במקרה זה עדיפות עליונה בלתי ניתנת לערעור. הגישה השנייה בפסיקה טוענת שהחיסיון אינו מוחלט אלא מוגבל. אם ישנו מרחק בין הביטוי הפוגעני לבין הצורך המשפטי, והוא נאמר בזדון וברשעות, הוא לא יחסה תחת ההגנה האמורה. השופטת כתבה כי במקרה שלפניה לא היה צורך להכריע בין שתי הגישות. בית המשפט מצא את עורך הדין הנתבע, על פי כל אחת מהן, זכאי להגנה. נקבע כי אמנם אמירתו לא הייתה ראויה, אך היא "לא הייתה חריגה ותזכה בחיסיון".

האם עמדה לעירייה הגנת תום הלב?
כעת, בית המשפט נדרש לבחון האם עמדה לעירייה הגנת תום הלב. בעניין זה, יודגש כי החוק מעניק הגנה במקרה שבו הביטוי פורסם בתום לב. עם זאת, תום לב כשלעצמו אינו מספיק. נתבעים המבקשים ליהנות מהגנת תום הלב צריכים להוכיח את קיומה של אחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק.

הנסיבה הראשונה עליה ביקשה העירייה לבסס את ההגנה הייתה זו המופיעה בסעיף קטן (1) – "הנאשם לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע". השופטת קבעה כי הגנה זו לא חלה על העירייה. היא ידעה על הנפגעת, מאחר וזו ניהלה הליכים משפטיים נגדה. היא גם ידעה שהדברים שיוחסו לתובעת הם בגדר לשון הרע.

הנסיבה השנייה עליה ביקשה העירייה לבסס את הגנתה הייתה זו המופיעה בסעיף קטן (3) – "היה עניין אישי כשר שהצדיק את הפרסום". העירייה לא הוכיחה זאת. נקבע כי לא היה שום עניין או מטרה בתיוק המכתב ובפרסומו לעיני הציבור כולו.
לסיכום, השופטת הגיעה למסקנה כי העירייה נשאה באחריות כלפי התובעת מכוח חוק לשון הרע. אי לכך, היא עברה לדון בגובה הנזק שנגרם לתובעת.

השופטת כתבה כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממוני של ממש בעקבות הפגיעה. לא הוכח שהמוניטין שלה כעורכת דין ירד ושהיא הפסידה לקוחות. מאידך, העירייה לא התנצלה בפני התובעת לאחר שנודע לה על הפרסום, ואף לא הוציאה את המסמך מהתיק. מאחר וביהמ"ש מוסמך לתת גם פיצוי ללא הוכחת נזק, נפסק כי על העירייה לשלם 50,000 שקלים עבור עוגמת הנפש שיצר הפרסום.