קללות בסכסוך שכנים - האם עילה לתביעת לשון הרע?

דרגו את המאמר

תא (נת') 45765-10-10

המגורים בבית משותף יכולים להיות נעימים כאשר השכנים והדיירים בבניין מסתדרים זה עם זה. עם זאת, לא אחת קיימות מחלוקות שונות בין הדיירים בבניין לגבי השימוש ברכוש המשותף. סכסוכי שכנים אלה מגיעים פעמים רבות עד כדי אלימות פיסית ותגרות ידיים. לעיתים, הדברים באים לידי ביטוי באלימות מילולית. האם קללות וגידופים בין שכנים מסוכסכים הינם עילה להגשת תביעה בגין לשון הרע לבית המשפט? סוגיה אשר זהו עניינה נדונה במקרה שלהלן.

מדובר בשני בעלי דירות בנתניה אשר "חתול שחור" עבר ביניהם. הסכסוכים בין הצדדים היו ארוכי שנים ולעיתים הם אף התגלגלו לערכאות המשפטיות (לדוגמא, כאשר הנתבע נאלץ לפרק בניה לא חוקית שהקים בחצר הבניין ולסגור עסק אינסטלציה שפתח במקום). במקרה דנן, התובע הגיש תביעה בגין לשון הרע כנגד שכנו, וזאת משום שהאחרון כינה אותה בשורה של כינויים מעליבים כגון "נאצי" ו"גוי". התביעה הוגשה בנוגע לשני אירועים ספציפיים אך התובע הדגיש כי הנתבע מכפיש את שמו ומוציא את דיבתו חדשות לבקרים.

      קראו עוד בתחום:

• 78,000 שקלים פיצויים בעקבות לשון הרע בין שכנים
• פיצויים בגין תקיפה לאחר סכסוך שכנים
• לשון הרע באסיפת דיירים - תביעה בין שכנים
• הגשת תלונה לעירייה בגין בניה ללא היתר - האם הוצאת לשון הרע?

בית המשפט בחן את המקרה וקבע כי דין התביעה להידחות. נקבע כי אמנם האמירות החריפות של הנתבע עלו כדי לשון הרע, אך הפרסום "נהנה" מהגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. חשוב להדגיש כי לא כל דברי לשון הרע מזכים את מושאם בפיצוי.

לדוגמא, כאשר אדם מקלל את חברו בטלפון, ואין אדם נוסף השומע את הדברים, לא מדובר בלשון הרע. עם זאת, במידה ואותה שיחה בדיוק תתנהל במשרד לעיני צדדים שלישיים, הפגיעה בשמו הטוב של האדם אל מול חבריו לעבודה תקים לאחרון זכות לפיצוי. במקרה דנן, התובע טען כי הדברים הקשים אשר נאמרו כלפיו על ידי שכנו היו בנוכחות שכנים אחרים. כמו כן, כפי שצוין לעיל, התובע טען כי שכנו הכפיש אותו פעמים רבות מול שכנים אחרים בנכס וגרם לפגיעה בשמו ולביזויו.

מהו פרסום משפיל ומבזה?

בית המשפט נדרש לבחון את המקרה על בסיס הוראות חוק איסור לשון הרע והפסיקה הרלבנטית. ההלכה הפסוקה אימצה למקרים אלה את "המבחן האובייקטיבי". מבחן זה משמש את בתי המשפט לקבוע האם פרסום מסוים היה בגדר "פרסום משפיל ומבזה". בשורה של פסקי דין נקבע כי פרסום הינו פרסום לשון הרע כאשר הוא נתפש ככזה על ידי "אדם סביר". הבחירה במבחן האובייקטיבי נובעת אפוא מכך שחוק איסור לשון הרע מבקש להגן על "זכותו של אדם לכך שהערכתו בעיני אחרים לא תיפגע בעקבות הודעות כוזבות שנאמרות בגנותו".

דהיינו, גם אם המפרסם לא מתכוון לכך שהפרסום יפגע בפלוני, ואפילו אם הוא לא מודע לעניין זה, ייתכן ותקום לתובע זכאות לפיצוי. לא זו אף זו, גם אמירה של התובע כי הפרסום לא מסוגל להעליבו איננה מורידה או מעלה מבחינת הכרה בדברים כלשון הרע.

ברור לכל כי כאשר פרסום מסוים מייחס לאדם תכונות אופי שאינן מחמיאות מדובר בדברים אשר עלולים לעלות כדי לשון הרע. לדוגמא, הצגתו של אדם כמי שהיה מאושפז בבית חולים לחולי נפש הינה הוצאת דיבה במקרים מסוימים. כך גם כאשר מיוחסות לאדם השקפות עולם אשר בחברה בה הוא נמצא הן אינן מקובלות. בפסק דין אשר ניתן במסגרת ת"פ (ת"א) 5116/89 מולדת תנועת נאמני ארץ ישראל נ' זמר נקבע כי כינוי אדם במילים כגון "אנטישמי", "נאצי", "אויב העם" ו"אנטי ציוני" הינו הוצאת דיבה. עם זאת, לא כל קללה או גידוף הינם לשון הרע.

הלכה פסוקה היא כי גידופים וקללות מהווים, לצערנו, חלק מהחיים החברתיים הרגילים בכל מדינה ומדינה. אי לכך, הכרה שיפוטית בקללות כעילה לתביעת לשון הרע יכולה בהחלט לגרום ל"הצפת בתי המשפט". יתרה מכך, לא אחת נפסק כי ככל שקללות הפכו לנפוצות יותר, כך הסיכוי שהן מהוות לשון הרע כלפי מושאן פוחת. במקרה דנן, בית המשפט קבע כי הדברים אשר נאמרו בין השכנים היו חריפים אך לא הצדיקו את קבלת התביעה.