חיוב ``ידיעות אחרונות`` לפצות אדם ב-50,000 ש``ח בגין פגיעה בפרטיות

דרגו את המאמר

צילום ממצעד הגאווה - האם פגיעה בפרטיות?

הזכות לפרטיות הינה זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד כבוד: האדם וחירותו. כאשר תמונתו של אדם מופיעה בעיתון פומבי ללא ידיעתו או הסכמתו, פרטיותו מופרת. לעיתים, נגרם לאדם נזק כלכלי ורגשי עקב פרסום זה. במקרה דנן, התובע צעד במצעד הגאווה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונשא עימו דגל של הקהילה ההומו - לסבית. התובע צולם על ידי צלם של סוכנות ידיעות וכעבור זמן מה, תמונתו פורסמה בעיתון מוכר - הנתבע.

התובע פנה לנתבע לאחר הפרסום וביקש להימנע מפרסום התמונה בעתיד. עם זאת, תמונתו פורסמה שוב שנתיים לאחר מכן. אז פנה התובע לנתבע בדרישה לפיצוי. בקשתו נדחתה על ידי הנתבע ששב להשתמש בתמונה כעבור שנה בפעם השלישית.

טענות הצדדים

התובע טען כי בשל חשיפת נטיותיו המיניות על ידי הנתבע נגרמו לו נזקים במישור הכלכלי והמשפחתי. הוא הוצא מהארון בעל כורחו, נודה ממשפחתו, הותקף באלימות על ידי אחיו ופוטר ממקום עבודתו. התובע עתר לקבלת שני סעדים עיקריים. ראשית, צו מניעה שיימנע שימוש נוסף בתמונתו על ידי הנתבע. שנית, פיצוי כספי על הנזק שנגרם לו עקב הפרסום. לטענתו, הפרסום הראשון היה כדין, אך הפרסומים הבאים נעשו ללא הסכמתו ובניגוד לרצונו. שימוש זה, לטענת התובע, היווה פגיעה בפרטיותו, הוצאת לשון הרע, פגיעה בקניינו ועשיית עושר שלא במשפט.

נוסף על כך, טען הנתבע, תמונתו חסרת ערך חדשותי. בניגוד לפרסום הראשון, בו התמונה הייתה קשורה לכתבה, הרי שהפרסומים הבאים לא התייחסו לתובע או למצעד הגאווה. לדידו, נפגעה זכותו לאנונימיות ועל הנתבע היה להביא בחשבון כי בפרסום מסוג זה ישנו קורטוב של רגישות. גם אם לנתבע הייתה זכות להשתמש בתמונה, היות והיא נרכשה מסוכנות ידיעות, זכות זו נשללה לאחר פנייתו הראשונה למערכת.

מנגד, הנתבע טען כי רכש את התמונה מסוכנות ידיעות אשר צילמה את התובע במקום פומבי ולא היה צורך בהסכמת התובע עת פורסמה. הנתבע הוסיף כי עצם הליכתו של התובע עם מדי צה"ל ודגל הגאווה במצעד יש בה אמירה פרובוקטיבית שנועדה לעורר תשומת לב.

"מראש מדובר בתובע שלא הסתיר את נטייתו המינית", נטען, "אי לכך, משצולמה התמונה ברשות הרבים, התובע לא יכול היה להתנגד לשימוש בתמונה או לאסור על כך". בנוסף, לטענת הנתבע, לא מדובר בפגיעה הפרטיות או לשון הרע שכן הפרסום לא נעשה בנסיבות העלולות להשפיל, ולכן אין צורך בצו מניעה או פסיקת פיצוי. זאת ועוד, הנתבע הכחיש את האמור בדבר פנייתו של התובע למערכת לאחר פרסומה של התמונה בפעם הראשונה.

החלטת בית המשפט

בין הצדדים הייתה מחלוקת בדבר קיומה של השיחה בין התובע למערכת העיתון לאחר הפרסום הראשון. בית המשפט שמע את העדויות השונות וקיבל את גרסת התובע לפיה התקשר לעיתון וביקש להימנע מפרסום עתידי של התמונה.

כמו כן, בית המשפט קבע כי בפרסום האמור ישנה פגיעה בפרטיות התובע בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981.

בית המשפט שב והדגיש כי זכותו של אדם לאנונימיות מהווה יסוד מרכזי בזכות לפרטיות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בכך קיבל בית המשפט את עמדת התובע לפיה חשיפת נטיותיו המיניות בפומבי דרך פרסום תמונתו מהווה פגיעה בפרטיות. גם אם הסכים התובע לפרסום תמונתו בפעם הראשונה, על ידי התנהגותו והופעתו הפומבית, עדיין הייתה פתוחה בפניו הדרך לחזור בו.

פיצויים בסך 50,000 שקלים בגין הפגיעה בפרטיות

מהרגע שפנה התובע למערכת וביקש להימנע משימוש בתמונה, לא היה הנתבע רשאי להשתמש בה. מסקנה זאת מתקבלת גם מאיזון האינטרסים בין האינטרס להגן על פרטיות התובע לבין האינטרס הציבורי התומך בפרסום התמונה.

במקרה זה, היעדרו של האינטרס הציבורי הכריע את הכף לטובת התובע. בנוסף דחה בית המשפט את טענת הנתבע כי הפגיעה הייתה בתום לב ולכן חוסה היא תחת הגנות חוק הגנת הפרטיות. נקבע כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת על הפגיעה בפרטיות, לאור פניית הנתבע, ולכן לא יכול להיות כי הפרסום היה תם לב. בנוסף, לא הייתה מוטלת על הנתבע כל חובה לפרסם שוב את התמונה ולא היה מדובר בהבעת דעה או ביקורת.

לבסוף, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח את נזקו במישור האישי כלכלי על ידי הבאת עדים או ראיות חיצוניות. אי לכך, השית בית המשפט על הנתבע פיצוי רק עבור הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע וחייבו בסך של 50,000 ₪.

לסיכום, בית המשפט הכיר בפגיעה בזכותו לפרטיות של התובע על ידי פרסום חוזר של התמונה והפיכתו לאייקון. פרסום זה, כאמור, הסב נזק בלתי הפיך לתובע. מנגד, התחשב בית המשפט בעובדה כי התובע בחר באופן חופשי להיות נוכח באירוע מסוג זה, ונטל על עצמו מבחירה את הסיכון לחשיפת נטיותיו המיניות כך או אחרת. לכן, קיבל בית המשפט את תביעת התובע בחלקה,