לשון הרע בראיונות בתקשורת ופיצויים ללא הוכחת נזק לתאגיד מחזור בקבוקים

דרגו את המאמר

לשון הרע בראיונות בתקשורת - פיצויים לתאגיד ללא הוכחת נזק

ת"א 5114-07, תאגיד איסוף מיכלי משקה נ' מורגנשטרן

בית המשפט השלום בירושלים קבע כי דניאל מורגנשטרן, יועץ כלכלי אשר התבטא בראיונות ובהם אמירות קשות כנגד תאגיד איסוף מיכלי משקה, ישלם פיצויים לתאגיד בסך של כ-90,000 שקלים, וזאת ללא הוכחת נזק מצד התובע. בפסק הדין נקבע כי מורגנשטרן הוציא את דיבתו של התאגיד ועל כן הוא חויב בתשלום המדובר במסגרת התביעה דנן שהוגשה בגין לשון הרע. התאגיד הגיש את תביעתו על סך של 500,000 שקלים, וזאת בשל חמש התבטאויות שונות של הנתבע בגנותו במאמרים ובראיונות שהאחרון העניק בין השנים 2006-2007.

      קראו עוד בתחום:

• לשון הרע בגין פרסום כתבה המבוססת על מידע מדיון בדלתיים סגורות
• התנצלות בגין לשון הרע בראיון בעיתון "הארץ" - אולמרט נגד לדור
• אישור תחקיר התוכנית "יצאת צדיק" ודחיית בקשה לצו עיכוב
• לשון הרע בתגובה לתקשורת

בנוגע לשלוש התבטאויות, השופטת, ליפשיץ-פריבס, קבעה כי לא מדובר בלשון הרע וזאת משום שעסקינן בהבעת דעה. עם זאת, נקבע כי שתי ההתבטאויות אחרות עלו כדי הוצאת דיבה לפי הגדרת חוק איסור לשון הרע.

ראיונות ברדיו ובטלוויזיה

מדובר אפוא בדברים אשר נאמרו במסגרת שני ראיונות, אחד ברדיו ואחד בטלוויזיה. במקרה הראשון, מורגנשטרן העניק לרדיו ירושלים ראיון ובו הוא אמר כי התאגיד "גוזל את הציבור" ועושה "מעשה נבלה". בית המשפט קבע כי אמירות אלה לא היו הבעת דעה אלא נטענו כעובדות ועל כן עסקינן בלשון הרע. הנתבע ניסה ליהנות מהגנות "אמת דיברתי" ו"תום לב". עם זאת, הגנות אלה נדחו וזאת משום שנכונות הדברים לא הוכחה על ידי מורגנשטרן במסגרת ההליך המשפטי. כמו כן, הנתבע לא השכיל להוכיח גם את תום ליבו בעת מתן הראיון.

המקרה השני אשר בגינו הנתבע חויב בתשלום פיצויים היה בשל דברים אשר נאמרו על ידו בראיון שהוא נתן לערוץ הראשון. בראיון זה, התאגיד הואשם על ידי מורגנשטרן ב"בגידה באמון הציבור". השופטת קבעה כי גם הדברים שנאמרו על ידי הנתבע בראיון הנ"ל לא הוכחו ולא התבססו על קביעות עובדתיות. מורגנשטרן ניסה לטעון כי התאגיד ביקש לקבל לידיו "תחקיר מטעם" אשר ישבח אותו, אך טענותיו לא הוכחו.

פיצויים לתאגיד ללא הוכחת נזק, האמנם?

הפיצויים אשר נפסקו לתאגיד היו פיצויים בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק. הנתבע טען כי היות ומדובר בתאגיד, פקודת הנזיקין קובעת כי הוא אינו זכאי לפיצויים זולת אם הוא הוכיח את נזקו. לדבריו, היות והתאגיד לא הוכיח את הנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מהראיונות, לא קמה לו זכות לפיצוי. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי הוראותיו של חוק איסור לשון הרע מכירות בעוולה זו כאשר היא נעשית כנגד תאגיד. אי לכך, והיות ומדובר בהוראת חוק ספציפית, אזי היא גברה על הקביעה בפקודת הנזיקין.

"בחינת הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין אל מול הוראות חוק איסור לשון הרע, גוברות הוראותיו של חוק איסור לשון הרע בהיותו חוק ספציפי ואילו פקודת הנזיקין היא חוק כללי", נקבע בפסק הדין, "בהתאם לחוק הפרשנות ומכוח סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע 'אדם' הינו יחיד או תאגיד". בית המשפט קבע כי אם המחוקק היה מעוניין להחריג תאגיד מסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע (הסעיף העוסק בפיצויים ללא הוכחת נזק), הדברים היו נקבעים במפורש.

כמו כן, בית המשפט העליון פסק כבר בעבר כי ניתן לפסוק פיצויים לתאגיד בגין לשון הרע, גם ללא הוכחת נזק. אי לכך, בגין הראיון הראשון הנתבע חויב בפיצויים על הסך המקסימאלי ללא הוכחת נזק (50,000 שקלים). באשר לראיון השני, בית המשפט חייב את הנתבע בתשלום פיצויים בסך הקרוב לסכום המרבי (40,000 שקלים). כמו כן, הנתבע חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 25,000 שקלים והוטל עליו לפרסם הכחשה בנוגע לשני הפרסומים בעיתון יומי אחד.