האם המכתבים ודרך הפצתם מהווים לשון הרע ופגיעה בפרטיות?

דרגו את המאמר

 

 

בתאריך 12.1.03 החליטה הוועדה ללימודים מוסמכים במסלול ארכיטקטורה ובינוי ערים של הטכניון לדחות את בקשתו של אדריכל דץ (בעל תואר מגיסטר למדעים) להתקבל ללימודי דוקטורט בפקולטה לארכיטקטורה בהנחייתם של פרופ' מיכה בורט ופרופ' צ'מנסקי.

 

בעקבות החלטה זו כתב פרופ' בורט מכתב ערעור אל נתבעת 3 -פרופ' גולדשמידט, יו"ר הוועדה , והעתקים ממנו נשלחו אל פרופ' ברוקשטיין – דיקן ביה"ס ללימודי מוסמכים, לחברי הוועדה ללימודי מוסמכים-ארכיטקטורה, ולחברי מועצת הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים.

 

פרופ' גולדשמידט השיבה למכתב זה ושלחה העתקים לגורמים הנזכרים במכתבו של פרופ' בורט, וכן לפרופ' שביב – נתבעת 2 ולפרופ' השמשוני נתבעת 4 . מכתביהן של פרופ' גולדשמידט, פרופ' שביב, ופרופ' השמשוני אשר נשלחו לאותם גורמים הם העילה לתביעה זו.

 

התובע טען כי בחלק ממכתבים אלו נטען ונרמז, כי הוא סטודנט חלש, כי ציונים גבוהים שקיבל, פרסים ותארים התקבלו שלא ביושר ומאינטרסים זרים, המשותפים לו ולמנחים המיועדים, וכי לא היה צריך לאפשר לו לסיים אף תואר ראשון. באחד מן המכתבים היתה הזמנה לקוראיו לקבל עוד אינפורמציה רבה מבוססת ומדויקת, אשר מקורה בתיקיו האישיים הנמצאים ברשות הטכניון. עותקי המכתבים הופצו בדואר פנימי – "כוורת" פתוחה הנמצאת במזכירות הפקולטה, גלויים לעיני כל דכפין. התובע טען כי גם דרך הפרסום היא פגיעה והזמנה לפגיעה בפרטיותו .

 

הנתבעים טענו להגנתם, כי המכתבים אינם מהווים לשון הרע, כי נוצרו בתגובה למכתבו של המנחה פרופ' בורט שערער על ההחלטה, כי הם מהווים שיח ושיג אקדמי לגיטימיים לחלוטין והעברת הערכות על תלמידים בין מרצים. העברה זו היא גם חובת הנתבעים וגם מתרחשת במסגרת החופש האקדמי, שהוא נשמת אפה של כל מערכת ההשכלה הגבוהה.

 

עוד טענו הנתבעים, כי עומדת להם הגנת "אמת דיברתי" שכן אמנם מדובר בסטודנט חלש. הפרסומים היו פרסומים מותרים לפורום המוסמך, והם למעשה הבעת דעה מותרת על פי החוק, על ידי הנתבעים אשר פעלו בתום לב.

 

הנתבעים סברו כי התובע הוא זה אשר התנהג בחוסר תום לב בעצם הגשת התביעה והיא חלק ממסע נקם בגלל דחיית מועמדותו ללימודי ההמשך. יתר על כן, הוא "תרם" להפצת לשון הרע על ידי פנייתו לאמצעי התקשורת.

 

במהלך המשפט חזרו הנתבעים מהטיעון לגבי כשרות התארים והציונים, והתמקדו בטענת "אמת דיברתי", לעניין רמתו של התובע והחופש האקדמי בהעברת הערכות בין מרצים.

 

השופטת לפין הראל ציינה כי אדריכל דץ הוסמך ועבד כאדריכל, קיבל תארים ראשון ושני, זכה בציונים גבוהים, ובפרסים ומילגות הצטיינות כפי שהוכח במהלך המשפט, בתעודות ואישורים אשר ניתנו כדין על ידי הגופים המוסמכים בטכניון.

היא קבעה כי הטלת ספק, בין במפורש בין במרומז, כי התובע השיג את ציוניו, תאריו ופרסים שזכה בהם, שלא ביושר, וממניעים זרים, בהם מעורבים חלק ממוריו, וכי לא היה כלל ראוי להתקבל ללימודים בטכניון, והתקבל בדרכים לא ישרות מהווה לשון הרע. אילו דברים מבזים, משפילים  ופוגעים בכבודו של כל אדם בכלל ובתובע בפרט, ועלולים להשפיע גם על עיסוקו והעסקתו.  

 

עוד הבהירה כי הפצת מכתבים הכוללים רמזים אילו, לא במעטפות סגורות, בתאי דואר פתוחים לעין כל מי שנכנס למזכירות הפקולטה, היא פרסום לשון הרע. "הזמנה" לקבל אינפורמציה נוספת המבוססת על מידע הנמצא בידי הנתבעים מכוח תפקידם, דהיינו בתיקי התובע הנמצאים אצלם, היא הזמנה לפגיעה בפרטיות.

 

לעומת זאת קבעה השופטת, כי במכתבה של פרופ' השמשוני נתבעת 4 אשר ציינה כי "מדובר בחומר מתוך התיק האישי של התובע, ולכן אינה מוצאת לנכון להפיץ מכתב זה בצירוף המסמכים..." איננו מהווה לשון הרע וזהירותה והתנהלותה של נתבעת 4 מעידים על התנהלות נכונה, מה שלא נעשה על ידי הנתבעות האחרות, אשר התעלמו מכך שהן מוציאות דיבת התובע רעה ופוגעות בפרטיותו. על כן גם נדחתה התביעה כנגדה.

 

השופטת לא דנה בכישוריו האקדמיים של התובע, אם הוא סטודנט חלש או לא. הנתבעים הזמינו שורת עדים להעיד בנושא זה, למרות החלטה מפורשת שזו אינה הפלוגתא בתיק.

 

משחזרו בהם הנתבעים והודיעו, כי אין הם מערערים על ציוניו של התובע או על התארים אשר לו, תואר ראשון ושני של הטכניון, קבעה השופטת כי לא עומדת להם הגנת "אמת דיברתי", בכל אשר קשור להטלת דופי בהשגת התארים והציונים, וגם לא הגנת תום הלב על פי החוק.

השופטת הבהירה כי לא עומדת לנתבעים ההגנה, כי מדובר בעניין ציבורי (שהוא התנאי השני להגנת "אמת דיברתי"). חברי מועצת הפקולטה אינם הציבור בכללו, שהוא אנונימי ומורכב מקוראי העיתונים, אנשים במקום עבודתו, שכניו, משפחתו וכו' – הקוראים את הדיבה המופצת.

 

עוד קבעה השופטת כי המכתבים אינם שיח ושיג אקדמי על הערכות תלמידים הנהנים ממטרית חופש אקדמי. המכתבים נכתבו בתגובה על מכתבו של פרופ' בורט ופרופסורים אחרים ולא בהעברה רוטינית של הערכות על תלמידים. העמדתם כ"שיג ושיח אקדמי" היא או היתממות או ניסיון הסוואה. מרבית המכתבים עוסקת במנחה פרופ' בורט ורק חלק קטן מהם מתייחס לתובע.

 

השופטת קבעה כי אינה מתכוונת להעריך מקצועית סטודנטים, ולתפוס את מקומו של המוסד האקדמי. יחד עם זאת, אם בהערכות אלו יש שיקולים "חוץ מקצועיים", תחול ביקורת שיפוטית גם על הפעלת שיקול הדעת (בהסתמכה על פסיקת השופטת וסרקרוג עת"מ 2056/04, הנוגע לתיק זה, ובג"צ 1035/90).

 

כאשר וועדה דנה בגורלו של סטודנט, מן הראוי שיהיה בפניה כל החומר הרלוונטי הנוגע לסטודנט, כל חוות הדעת אשר ניתנו בעניינו. התברר כי בפניי הוועדה היו בכתב רק נתונים לשלילה ולא לחיוב, והדבר אינו ראוי.

 

עוד הבהירה כי יש מקום לשקול, אם ראוי, כי בוועדות השונות בטכניון החורצות גורלות של תלמידים ישבו אותם חברים שיש להם גם אינטרסים משותפים מחוץ לטכניון, מצב העלול לגבש דעה אחת משותפת. כדוגמא- שעה שפרופ' שביב יושבת בוועדה יחד עם שניים אחרים, ושלושתם שותפים בחברת "הליוס":היא הדיקנית והם יושבים איתה בהרכבים שונים כמנחים בוחנים וכחברי מועצת הפקולטה. הדברים נכונים גם לגבי כל קבוצת פרופסורים אחרת.

 

השופטת הבהירה כי בעקבות פסק הדין של כב' השופט לוין בע"א 4740/00, יש מקום להעלות את רמת הפיצויים בגין הפצת לשון הרע, במידה ניכרת.

 

בקביעת הפיצויים התחשבה השופטת בהתנהלותו של התובע אשר כתב גם הוא מכתב שלשונו חמורה לא ראויה, חצופה, ומשתלחת ולכן הופחתו הפיצויים שנקבעו. עוד הוסיפה כי להתנהגות הנתבעים חשיבות בקביעת הפיצוי שכן רק במהלך המשפט עצמו כעבור 4 שנים מאז שהחלו ההליכים חזרו בהם הנתבעים מן הטענה כי הציונים התקבלו בצורה לא כשרה. מעבר לכך לא היתה כל התנצלות, תיקון או הבעת צער.

 

כן קבעה כי  הטכניון אחראי להתנהלות הנתבעות 2 ו-3 ועל כן חויב גם הוא בפיצויים, בנוסף על שתי הפרופסוריות כמצויין לעיל.

 

השופטת סיימה את דבריה במסר כי על המוסדות להשכלה גבוהה וחבריהם, פרופסורים נכבדים ככל שיהיו והחרדים לכבודם שלהם ובצדק, ינהגו באותה מידה של כבוד כלפי הסטודנטים הבאים ללמוד תורה מפיהם. רצוי כמובן, כי גם בינם לבין עצמם יהיו יחסי כבוד הדדיים ולא יחסים כל כך עכורים כפי שהתברר למרבה הצער בבית משפט בתיק זה.

עוד הבהירה השופטת כי אין בפסק הדין משום ניצחון לאיש וכי הטכניון כמוסד נכשל בניהולו את המשבר. בהכירו או מחובתו להכיר את הנפשות הפועלות והסכסוכים ביניהם, היה עליו להיכנס לעובי הקורה ולא להניח לפרופסורים הנכבדים לשקוע בביצת התגוששות שנתזים ממנה פגעו בתובע.