לשון הרע בגין פרסום כתבה המבוססת על מידע מדיון בדלתיים סגורות

דרגו את המאמר

תביעה נגד עורך דין בגין לשון הרע בכתבה בעיתון שהתבססה על כתב תביעה

ת"א 39072-05-10

בין בני משפחה מאזור הצפון התנהלו הליכים משפטיים בדלתיים סגורות. במקביל, התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה אשר עסקה בכתב התביעה שהוגש על ידי האב כנגד בתו. מדובר ב"סיפור פיקנטי" אשר עסק במעשים שעשתה הבת - לכאורה כמובן - כנגד אביה, ובעבור אימה. בעקבות פרסום הכתבות, הבת הגישה כנגד עורכת דינו של אביה תביעת לשון הרע. התובעת טענה כי עורכת הדין גרמה לפרסום כתב התביעה, אשר היה מבוסס על מידע שהתקבל בדיון בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה. לטענתה, עסקינן בלשון הרע ובפגיעה בפרטיות.

      קראו עוד בתחום:

• לשון הרע בתגובה לתקשורת
• אישור תחקיר התוכנית "יצאת צדיק" ודחיית בקשה לצו עיכוב
• התנצלות בגין לשון הרע בראיון בעיתון "הארץ" - אולמרט נגד לדור
• הוצאת לשון הרע בתחקיר "המקור" - תביעה נגד מיקי רוזנטל והתוכנית
• תביעת לשון הרע כנגד שופט - האם תדחה על הסף?

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהו פרסום אשר עלול להיות כזה המקים עילה להגשת תביעה בגין הוצאת דיבה. על פי סעיף זה, פרסום יכול להיות גם פרסום בדפוס באמצעי התקשרות. באשר לאחריות בשל פרסום כגון דא, סעיף 7 לחוק קובע כי במידה ופורסמה לשון הרע בתקשורת, ניתן להגיש תביעה בגינה כנגד האדם אשר הביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת ואשר גרם לפרסומם. כמו כן, תביעות אלה יכולות להיות מוגשות גם כנגד העורך ואמצעי התקשורת עצמו.

נטל ההוכחה בתביעות לשון הרע מונח על כתפיו של התובע (מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"). דהיינו, מוטל על התובע או המאשים להוכיח את קיומם של יסודות העוולה וביניהם הפרסום. במילים אחרות, התובע צריך להוכיח כי הנתבע פרסם את הפרסום באופן שהוא היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאדם זולתו, או שהוא היה יכול להגיע לאדם זולת הנפגע. ניתן להוכיח זאת על ידי ראיות נסיבתיות ו/או ראיות ישירות. האחריות לפרסום לשון הרע מונחת באופן עיקרי על כתפיו של המפרסם.

האם עורכת הדין גרמה לפרסום?

במקרה דנן, התובעת טענה כי עורכת דינו של אביה היא זו אשר הביאה לפרסום המידע או דאגה שהוא יובא לפרסום. לטענתה, היות ומדובר במידע מתוך דיון בדלתיים סגורות, שהועבר ללא קבלת היתר מבית המשפט לענייני משפחה ובניגוד לחוק, עסקינן בהפצת דיבה ופגיעה בפרטיות.

התובעת טענה כי עורכת הדין מסרה לאביה עותק של כתב התביעה וזאת תוך שהיא יודעת שהוא מתכוון לפעול לפרסומו. נטען כי היא אף ציידה את הלקוח שלה במספר הטלפון של עורך העיתון וזאת מבלי לבדוק האם התביעה הוגשה בפועל לבית המשפט. מנגד, עורכת הדין טענה כי תפקידה התחיל והסתיים בכך שהיא ניסחה את כתב התביעה. לדבריה, היא לא ידעה על הפרסום העתידי והכתבות אשר עסקו בכתב התביעה לא נערכו ביוזמתה.

בית המשפט קבע, לאחר בחינת הראיות והחומר שהונח לפניו, כי לא עלה בידיה של התובעת להרים את נטל ההוכחה בנוגע לכך שעורכת הדין הייתה זו שמסרה את כתב התביעה לעיתונאים ו/או הייתה אחראית לפרסום בדרך כלשהיא (לרבות בעקיפין).

במסגרת חקירתה הנגדית, התובעת נשאלה מדוע היא לא הגישה את התביעה כנגד אביה (ה"גיבור" הראשי בתיק). התובעת ענתה כי היה "ברור לה שמי שפרסם את העניין היה עורכת הדין, ומההיכרות שלה עם אביה, הוא לא היה עושה את הדברים בעצמו משום שהוא רגיל שעושים דברים בשבילו". טענות אלה נטענו בעלמא. התובעת לא הביאה את אביה לעדות והיא אפילו לא ביקשה לזמנו באמצעות בית המשפט. "שעה שמדובר בעד חיוני ונחוץ, אשר היה יכול להאיר את המחלוקת נשוא דיוננו, ובכלל זה להעיד אם הוא מסר את כתב התביעה לעיתונאים אם לאו. הלכה היא, כי הימנעות בעל דין מהבאת עד או ראייה שבשליטתו פועלת לחובתו של הצד הנמנע, הלא היא התובעת", נכתב בפסק הדין.

התובעת ניסתה לטעון כי ביום הפרסום התקשרה אליה עובדת מגלי צה"ל אשר סיפרה לה על כך ש"עורכת דין היסטרית טילפנה אליה וביקשה לעלות את הסיפור לשידור". עם זאת, עובדת התחנה הצבאית לא הגיעה אף היא למתן עדות. התובעת טענה כי לא הצליחה לאתר אותה ואף סברה שהיא "לא תזכור אירוע משנת 2008". במילים אחרות, טענותיה לא הוכיחו בעניין זה כלל וכלל.

לסיכום, בית המשפט קבע כי לא הוכח שעורכת הדין הייתה זו אשר דחפה לפרסום כתב התביעה בטרם עת, ועל כן לא קמה לתובעת עילה לתביעה כנגדה בגין הדברים שפורסמו בכתבות המדוברות. אי לכך, התביעה כנגד עורכת הדין נדחתה, הן מבחינת לשון הרע, והן מבחינת הפגיעה בפרטיות.