פגיעה בפרטיות בספר - פיצויים בסך 200,000 שקלים
| דרגו את המאמר |
|
פגיעה בפרטיות ולשון הרע בספר
ת"א 3213/09
בית המשפט המחוזי פסק פיצויים בסך 200,000 שקלים עבור בת זוגו של סופר אשר חייה הפרטיים והאינטימיים נחשפו באופן ברור בספר פרי עטו של בן זוגה. כמו כן, בית המשפט קבע כי יש לגנוז את הספר בגין פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע. מדובר אפוא בספר אשר מתוארים בו חייו של הכותב ומערכות היחסים של האחרון ניהל במרוצת השנים (לרבות מערכת היחסים עם התובעת).
קראו עוד בתחום זה:
- תביעה בגין לשון הרע בתוכנית סאטירה
- עמותה אשר הגישה תביעת לשון הרע לא תיאלץ להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים
- תביעת משפחת עופרה חזה בגין לשון הרע בספר ומחזה
- עורן דין אשר הוציא לשון הרע ישלם פיצויים
תיאור מערכת היחסים עם התובעת כלל גם פירוט לגבי חיי המין של האחרונה, תחביביה ועבודתה. כמו כן, תוארה עבודה אקדמאית אשר כתבה התובעת ואשר התפרסמה ברבים. עם הגשת התביעה, ולאחר שנמכרו כ-900 עותקים מתוך 4,000 עותקים שהופצו, הפסיק המוציא לאור להפיץ את הספר.
בית המשפט קבע כי יש לקבל את טענותיה של התובעת וזאת משום שבספר היו כלולים פרטים רבים אשר ייחדו אותה ואפשרו קישור בין דמותה הספרותית לדמותה האמיתית. לאמור, מי שמכיר את התובעת, היה יכול בנקל לקשר בין התובעת לבין הדמות שבספר, ובכך לדעת פרטים שונים אודות חייה הפרטיים. הנתבע ניסה לטעון כי הדברים בספר הינם פרי דמיונו ומבוססים על אירועים ואנשים המוכרים לו. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי מדובר בפגיעה בפרטיות.
מה בין פגיעה בפרטיות לחופש הספרות?
בפסק הדין עסקה השופטת ארוכות במתח ובאיזון שבין ההגנה על הספרות, כערך דמוקרטי ראשון במעלה, ובין ההגנה על הפרטיות, כערך דמוקרטי נוסף. הנתבע הציג בפני בית המשפט חוות דעת מקצועית של שלושה מומחים, שני פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, והסופרת מירה מגן. המומחים מטעם הנתבע היו סבורים באופן חד משמעי כי יש להגן על חופש הספרות ולהעניק לספר הגנה מוחלטת.
לטענתם, קביעה כי עסקינן בפגיעה בפרטיות, כמוה כפניה לעבר "מדרון חלקלק אשר יפגע קשות בחופש הביטוי". בית המשפט דחה קביעה זהו. בפסק הדין נכתב כי אכן יש להגן על חופש הביטוי, אך חופש הביטוי איננו חופש מוחלט לפגוע בפרטיותו של אדם.
"מדובר בשתי זכויות, אשר בדומה לשאר זכויות האדם, אינן זכויות מוחלטות העומדות במלוא היקפן ונהנות מהגנה כוללת מצד בית המשפט", נכתב בפסק הדין, "פעמים רבות בדמוקרטיה, נאלצת זכות אחת לסגת מפני זכות אחרת, וזאת בהתאם לנסיבות המקרה". במילים אחרות, העדפת הזכות לחופש הספרות באופן מוחלט, על פני הזכות להגנה על הפרטיות, תהפוך את הספרים למקור אפשרי להוצאת לשון הרע בחסות "החופש האמנותי".
טענת "בדיון" ואי הוכחתה
עם זאת, מתן עדיפות לזכות השנייה עלולה לפגוע קשה בחלק גדול מיצירות האמנות. השופטת קבעה למעשה כי יש לאזן את הזכויות הנ"ל, וזאת בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה באופן ספציפי. במילים אחרות, כאשר הסופר טוען כי הדברים אינם עוסקים בפלוני, ונטענת אפוא טענת "בדיון", הפגיעה בפרטיות תימנע רק כאשר טענת הבדיון מופרכת באופן מוחלט וברור.
דהיינו, ככל שהתיאור של הדמות ביצירה רחוק יותר מהתובע את פרטיותו, כך נחלשת באופן הדרגתי זכותו של התובע לזכות בפיצויים או במניעת הפצת היצירה. במקרה דנן, השופטת קבעה כי טענתו של הסופר לכך שהדברים לא כוונו כלפי התובעת נשללה מכל וכל. השופטת ציינה כי סביבתה הקרובה של התובעת יכולה באופן ברור לזהות אותה מתוך הכתוב. בניגוד לעדותו של התובע, אשר נקבע על ידי בית המשפט כי הייתה "מתחמקת", עדותה של התובעת נתפסה בעיני השופטת כ"אמינה, מהימנה, עקבית, ישירה ומרשימה".
לחילופין, הנתבע ניסה לטעון כי התובעת הסכימה לפרסום הדברים. עם זאת, לא עלה בידיו להוכיח טענה זו והיא נדחתה בבית המשפט. השופטת ציינה כי עסקינן בפגיעה קשה בפרטיותה של התובעת ועל כן היה על הנתבע להוכיח כי הושגה הסכמה לדעת מפורשת אשר הייתה יכולה להכשיר את הפגיעה האמורה בפרטיות.