לשון הרע במהלך דיון משפטי, האם ייתכן?

דרגו את המאמר

לשון הרע במהך דיון משפטי, האם קיימת הגנה בחוק? האם היא מוחלטת?

החסינות לפי סעיף 13(5) לחוק קובעת כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

הסעיף הנ"ל בא להגן על האינטרס הציבורי שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא חשש ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה הנאמרת או נכתבת במסגרת הליכים אלו. האם מדובר בחסינות מוחלטת או חסינות חלקית? לצורך בחינת שאלה זו אבחן את מטרות הסעיף ופרשנותו בפסיקה.

ההסטוריה החקיקתית

נוסח המקורי של סעיף 13(5) לחוק הופיעו המילים "ולצורך הדיון ובקשר אתו" ובשנת 1967 (תשכ"ז) תוקן הסעיף ומילים אלו הושמטו והדרישה נשארה רק ל"תוך כדי הדיון". מכאן עולה לכאורה הכוונה, שברגע שמדובר בדיון משפטי ישנה חסינות גם אם הנאמר אינו לצורך הדיון ובקשר איתו, כך שכל דבר הנאמר תוך כדי דיון בבית המשפט נהנה מחסינות של "פרסום מותר" ללא כל הגבלה. כלומר, הכוונה הברורה העולה מהתיקון הנ"ל היתה להרחיב את תחומי החסינות שבסעיף.

יחד עם זאת, כפי שנראה, הפסיקה פירשה את הסעיף באופן שלכאורה החסינות המוענקת לפרסום "תוך כדי דיון" מתייחסת למקרים שבהם יש זיקה בין הפרסום לדיון ובכך החזירה לכאורה, במידה מסויימת, את המצב, למצב שהיה לפני התיקון הנ"ל או למצב ביניים.

פרשנות מונח "תוך כדי דיון" 

ניתן לראות שלמרות שניתן היה לטעון ש"תוך כדי דיון" הכוונה הינה לחסינות מוחלטת במהלך דיון בבית המשפט לא משנה מה נאמר בו, קבעה הפסיקה כי "תוך כדי דיון" חל גם על הליכים ומכתבים שנעשים בקשר לדיון. גם אם לא במהלך הדיון המשפטי בביהמ"ש עצמו, ובכך הרחיבה מחד את החסינות אך מאידך החילה אותה גם על הליכים נוספים מעבר לדיון בבימ"ש, תוך יצירת זיקה בין הליכים אלו לדיון המשפטי. 

• בפרשת פלונית נ' פלוני קבעה כבוד השופטת בן פורת מביהמ"ש העליון שגם סיכומים בכתב הם בגדר "דיון", תוך קביעה ש"דיון" ראשיתו למן פתיחת ההליך והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות, הבקשות למיניהן וכו’.
• עוד הכיר בית המשפט שחלה החסינות של סעיף 13(5) לפרסום "תוך כדי דיון" גם על מכתב שנכתב לשופט.

כלומר, למרות שנוסח הסעיף צומצם לחסינות "תוך כדי דיון" פורשה המילה "דיון" במובן רחב מבחינת הזמן והמקום וראתה "בדיון" גם הליכים משפטיים הקשורים לדיון המשפטי, גם אם נעשים בכתב ולא בע"פ וגם אינם אינם מתוחמים באולם בית המשפט.

הגישות בפסיקה לחסינות שבסעיף 13

ניתן להבחין בפסיקה בשתי גישות, לגבי השאלה האם מדובר בחסינות שבסעיף 13 לחוק בחסינות מוחלטת או יחסית. המצדדים בגישה של החסינות המוחלטת מוצאים לכך תימוכין בפסיקה, בלשון החוק ובהסטוריה החקיקתית.

חסינות מוחלטת:

• ביהמ"ש העליון לגבי סעיף 13(7) לחוק המפנה לסעיף 13(5) לחוק ועוסק בדו"ח נכון והוגן על מה שנאמר או אירע שהחסינות למפרסם לא מותנית באמיתות הפרסום ולא מותנית ביסוד נפשי מיוחד של המפרסם תוך ראיית כתבי בי-דין שבתיק בית משפט כדברים שפורסמו בישיבה פומבית של ביהמ"ש ותחולת הוראת סעיף 13(7) גם על כתבי הטענות המוגשים לביהמ"ש לאחר שהומצאו לצד שכנגד, תוך מתן עדיפות לאינטרס של כלל הציבור. ביהמ"ש בפס"ד אבי יצחק ער לכך שכתבי הטענות בהליכים אזרחיים ידועים בהיותם חד צדדים ונוטים באופן חד לטובת הצד ויכולים לכלול גם טענות קשות ולמרות זאת מחיל את הוראת סעיף 13(7) לחוק גם על פרסום תוכנם של כתבי הטענות.
  
• גם בפרשת ננס נ’ פלורו, קבע בהימ"ש שהחסינות היא מוחלטת וכנ"ל בעל"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א יפו נ’ סלומון, פ"ד כה(2) 729 (תוך ציון שאין חסינות לעורך הדין בהליכים משמעתיים).

חסינות חלקית:

 לעומתם, המצדדים בגישה של החסינות היחסית מוצאים לכך תימוכין בעניין חטר ישי ובפסיקה נוספת.

•  בפרשת חטר-ישי נ’ ארבל שעסק בחוו"ד של פרקליטת המדינה, נקבע שיש לפרש את החסינות המוקנית לנושא משרה מעין שיפוטית המתבטא במסגרת מילוי תפקידו באופן רחב הכוללת כל התבטאות של נושא משרה אשר אלמלא לשון הרע שבה, הייתה עולה בקנה אחד עם סמכויותיו החוקיות, כלומר, החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו, ללא קשר למניע של נושא המשרה או האם לשון הרע נאמר ברשלנות או במזיד.
  
• בפרשת דורון נ’ עו"ד טריינין-גורן, דן ביהמ"ש בדברים שנאמרו על ידי עו"ד לבעל דין במהלך ביקור במקום שנכח בו מומחה מטעם ביהמ"ש, פירש ביהמ"ש המחוזי בת"א פרשנות רחבה את המושג "תוך כדי הדיון", תוך מחלוקת לגבי היקף החסיון, האם הוא מוחלט אם לאו, וקביעה בדעת רוב שהחסינות אינה מוחלטת ושהחסיון לא יחול במקרים של אמירות הנאמרות בזדון וברשעות. 
  
• בפרשת עו"ד חורי מועין נ’ סאלמן פרג’ קבע ביהמ"ש לגבי דברים שנאמרו בתום הישיבה בבית המשפט, שלכאורה אינם קשורים לדיון שנערך, ולכן אין הגנה לכאורה לפי סעיף 13(5) לחוק שכן אין מדובר בפרסום "תוך כדי דיון".

הההלכה שנפסקה בענין חטר ישי, שהתבטאות בעל תפקיד מעין שיפוטי הפועלת במסגרת תפקידו נהנית מחסינות מוחלטת ומעניקה הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם, בהתאם לקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסיקה, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. זאת, כדי להגן על אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם טוב וכדי לבטא את ההכרעה הנורמטיבית של המחוקק שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה כדי להבטיח שנושא המשרה המעין שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה.

לסיכום

בסופו של דבר, ניתן לסכם ולומר כי על פי הפסיקה קיימות למעשה שתי גישות. גישה אחת לפיה מדובר בחסינות מוחלטת של כל אמירה "תוך כדי דיון" ולא משנה מהותה של האמירה ועד כמה היא פוגעת ומשמיצה וקשורה עניינית לדין והאם הדברים נאמרו בזדון אם לאו.

לפי גישה זו, בה מצדדים המערער ולשכת עורכי הדין, יכול עורך דין או בעל דין לעמוד באולם ולתת את "האני מאמין" שלו כלפי השופט ו/או עורך הדין של הצד שכנגד, כולל "מי שברך" לגבי אופיו של השופט ועורך הדין, משפחתו, והכל כ"יד הדמיון הטובה", של אותו אדם גם אם מדובר בהשמצות קשות אישיות ודברי בלע ורשע.

לעומת זאת, לפי הגישה השניה בה מצדד המשיב, מדובר בחסינות לאמירה "תוך כדי דיון", אך יש צורך בזיקה בין האמירה לבין הדיון באופן שהאמירה תהיה כרוכה בתפקיד.

כך, עורך דין יוכל לומר דברים שיש בהם לכאורה פרסום לשון הרע, רק אם נאמרו במילוי תפקידו כעורך דין ויש להם קשר לדיון המתנהל וזאת גם אם האמירה נאמרה בכתבי הטענות, בסיום הדיון או במסמכים לפני או אחרי הדיון, כך שלא תותר אמירה שלוחת רסן פוגענית ובוטה שנאמרה כמו אמירה שנאמרה ברשע ו/או בזדון.

ע"א 1682/06 - קטעים מפסק דינו של כב' השופט ד"ר ק' ורדי