תביעת לשון הרע נגד עיתונים - הארץ, מעריב ועיתון ירושלים

דרגו את המאמר

תביעה נגד עיתונים בגין הוצאת לשון הרע

תביעה נזיקית מורכבת משני שלבים עיקריים. בשלב הראשון, בית המשפט צריך לקבוע האם הנתבע אכן התנהג בצורה שהזיקה לתובע וגרמה לו לנזק. בשלב השני, במידה ובית המשפט אכן קובע כי התנהגותו של הנתבע יצרה עוולה נזיקית כלפי התובע, בית המשפט מנסה לחשב את סכום הפיצויים לו זכאי התובע, בגין התביעה הנזיקית.

כאשר בית המשפט מנסה לכמת את סכום הפיצויים, הוא לוקח בחשבון את התכליות שעומדות מאחורי דיני הנזיקין. הגישה המקובלת גורסת, שתפקידם העיקרי של דיני הנזיקין הינה השבת המצב לקדמותו. כלומר, המטרה הינה לקרב את הנפגע למצב בו היה נמצא לולא התבצעה העוולה בידי המעוול. תכליות נוספות הינם הטלת עונש על המעוול והרתעה של מעוולים פוטנציאליים, כדי שיזהרו בהתנהגותם. מטרות אלו חלות גם על פיצויים שנפסקים בגין הוצאת לשון הרע.

למרות שההסבר התיאורטי לחישוב הפיצויים שובה את הלב, הערכת נזק בגין פרסום לשון הרע הינה מלאכה קשה. ראשית יש צורך להבדיל בין נזקים ממוניים לנזקים לא ממוניים. נזקים ממוניים הינם בעיקר אובדן השתכרות ופגיעה במוניטין. נזקים אלו קשים מאוד להוכחה וחישוב. כאשר מדובר על נזקים לא ממוניים, שכוללים בעיקר פיצוי על כאב וסבל, הקושי אף מתגבר.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, כבוד השופטת טוענת כי הפסיקה פיתחה מספר קריטריונים כדי למנוע מצב בו פיצויים בגין לשום הרע, ייפסקו באופן שרירותי. הקריטריונים המקובלים הינם חומרת הפרסום, היקף תפוצתו של הפרסום וסכומי הפיצוי שנפסקו במקרים דומים בעבר.

התובעת, על פי עובדות פסק הדין, עבדה בעברה כתובעת משטרתית. לאחר שחרורה מהשירות, התובעת נעצרה בלונדון ושם התנהל משפטה. תביעתה של התובעת בגין לשון הרע נגעה במספר פרסומים שהתפרסמו בעיתונים השונים בארץ, לגבי החשדות שהועלו נגדה והתנהלותה בתור תובעת משטרתית. בהליכים קודמים שהתנהלו בתיק זה, נקבע כי במספר מקרים התנהגותם של חלק מהעיתונים מהווים לשון הרע. כעת, השופטת בוחנת את סכום הפיצוי אותו יש לפסוק לטובתה של התובעת.

תביעתה נגד עיתון "הארץ"

בפרסום שהופיע בעיתון הארץ נטען כי התובעת חשודה ב"הונאת בנקים ולקוחות", וזאת למרות שהחשדות נגדה היו רק לגבי "הונאת בנקים". עיתון הארץ טען להגנתו כי עיקר הפגיעה בשמה של התובעת נגרם מעצם פרשת המעצר, שהפרסום לגביו היה לגיטימי.

בית המשפט קיבל את טענת עיתון הארץ, וקבע כי התובעת לא הוכיחה כי יש הבדל בין הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרסום המותר, והנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרסום האסור. למרות זאת, אין הדבר אומר שהמפרסם יכול להיות פטור לגמרי מתשלום פיצויים. בית המשפט סקר מספר פסיקות קודמות שעסקו במצב דומה ולבסוף, בהתחשב בעובדה שעיתון הארץ הינו עיתון נפוץ, נפסק כי עיתון הארץ יפצה את התובעת בסכום של 30,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

תביעתה נגד עיתון "מעריב"

עיתון מעריב פרסם לשון הרע בעניינה של התובעת, בכתבה בה נכתב כי התובעת הגישה בעצמה תלונה כנגד אחד מקרובי משפחתה, תלונה שלא נמצא בה ממש. פרסום זה שונה מהפרסום לגבי התובעת בעיתון הארץ. הפרסום בעיתון מעריב היה מנותק מפרשת מעצרה של התובעת בלונדון, ולכן הוא חיצוני לפרסום האמת בדבר מעצרה.

גם כאן בית המשפט ציין כי התובעת לא הוכיחה כיצד פרסום זה פגע בשמה פגיעה נוספת, אבל אין ספק כי פרסום זה לא תרם לשמה הטוב. בית המשפט בעצם טוען כאן כי גם אם יש פרשה מסוימת שמהווה אמת לגבי התובעת, אין זה אומר שניתן להכפיש אותו על ידי לשון הרע בגין נושאים שאינם קשורים לפרשה. למרות החומרה היחסית של לשון הרע, בית המשפט ציין כי הפרסום נגע רק למשפט אחד שהופיע בכתבה, ולכן עובדה זו מקלה עם עיתון מעריב. הסכום שנפסק כנגד עיתון מעריב הועמד על סך 40,000 ₪.

תביעתה נגד עיתון "ירושלים"

המקומון פרסם מספר תיאורים על כך שהתובעת השתמשה לרעה בתור כוחה כתובעת משטרתית. בית המשפט מצא בפרסומים הללו פגיעה חמורה יותר מהפגיעה של שני העיתונים הקודמים. הפרסום במקומון היה רחב היקף והיה חיצוני לחלוטין ולא קשור לפרשת מעצרה בלונדון. על כן בית המשפט פסק סך של 120,000 ₪ כנגד המקומון.