האם אח בבית חולים לחולי נפש זכאי לפיצויים מהמדינה בגין תקיפה של מטופל

דרגו את המאמר

מטפל במוסד לבריאות הנפש נפגע בשל התפרעות אחד החולים 

במהלך משמרת לילה בבית חולים איתנים, קיבל התובע, אח כללי במחלקה לבריאות הנפש בבית החולים, קריאה מטעם גורם מצוות הסיעוד במחלקה הסגורה. על פי הקריאה, אחד החולים במחלקה החל להתפרע תוך שהוא מתבצר בחדרו, מזיז את המיטה, מסתובב הלוך ושוב באי שקט, משמיע קולות, מגרגר וכיוצא בזה.

התובע, אשר הכיר את החולה וידע כי מדובר בחולה אלים, הגיע במהירות למחלקה ונכנס לחדר בו היה מצוי החולה. התובע ניגש אל החולה וזאת תוך שהוא מנסה להרגיעו, לדבר אל ליבו ומבקש מהצוות שנלווה אליו (שהיה מבוהל) שלא להתקרב. התובע התקרב עד כדי מטר אחד מהחולה תוך שהוא מסמן לצוות להתקרב לאט. לפתע, החל החולה להתפרע תוך שהוא בועט בעוצמה רבה בברכו הימנית של התובע. כתוצאה מכך נשכב התובע על הרצפה. לתובע נגרמו נזקי גוף קשים בעקבות האירוע, שכן מדובר בברך אשר נותחה בעבר.

      קראו עוד בתחום:

• אחריות נזיקית של חולה נפש המאושפז במחלקה סגורה

• לוקה בנפשו קפץ לכביש ונפגש מרכב חולף - האם "תאונת דרכים"?
• חייל שנפגע בנפשו בצבא יקבל פיצויים מיום השחרור ולא מיום התביעה

לאחר התאונה, פנה התובע לבית החולים הדסה עין כרס ושם נבדק ושוחרר תוך הוראה למנוחה והמשך מעקב. התובע המשיך לקבל טיפולים שונים מאורטופדים פרטיים ופיזיותרפיסטים. כמו כן, התובע נאלץ לעבור ניתוח ארטרוסקופיה בברכו. יצוין כי בשנת 1992 נחבל התובע בתאונת עבודה באותה הברך ועבר גם אז ניתוח דומה.

התובע טען כי לאחר התאונה הראשונה נותרה בו נכות צמיתה בשיעור 20% אך הוא המשיך לתפקד באופן מלא. עם זאת, התאונה השנייה היוותה עבורו את הקש אשר ששבר את גב הגמל ולדאבונו הוא אינו מסוגל כעת לעבוד במקצועו לחלוטין.

אחריות המדינה

בית המשפט קבע כי אחריותה של המדינה לנזקיו של התובע הוכחה במהלך הדיונים מעבר לנדרש. ראשית, בכל יום נערך באיתנים דו"ח טיפול המציין את מצבם של כלל המטופלים ואופן הטיפול שניתן להם. במקרה זה, נכתב כי החולה היה מתוח כבר ביומיים שקדמו לתאונה והראה סימנים של עצבנות ורגזנות. כמו כן, החולה אף איים וניסה לתקוף רופא מטפל והוכנס מיד לחדר הקשירה.

למרות מצבו של החולה, והאינדיקציות לגבי התפרצות אפשרית, שוחרר האחרון מהקשירה. לאחר שהותר, המשיך החולה להראות עצבנות וסירב לקבל טיפולים לשינה או הרגעה. אמצעים אלו היו יכולים למנוע את התאונה, אך לדאבונו של התובע הצוות הרפואי לא נקט בהם חרף הסימנים המקדימים.

עובדה חשובה בנוגע לכך הייתה כי איש לא עדכן את התובע לגבי מצבו הנפשי הרגיש של החולה עובר לקרות התאונה. יתר על כן, התובע שאל מה מצבו של החולה נכון ליום התאונה ונענה בתשובה – "הוא בסדר".

לא קיבל הכשרה להתמודד עם התפרעות חולים

עוד הודגש כי בתור תפקידו כאח כללי בבית החולים, התובע לא קיבל כל הכשרה להתמודד במצבים אלו וכיצד להשתלט על חולים מתפרעים. כמו כן, אין זה מתפקידו בתור אח כללי ובבית החולים לא היו נהלים ברורים ומסודרים כיצד להתמודד עם תופעות כגון דא. למעשה, בנסיבות שנוצרו לא נותר לתובע אלא לנסות ולמזער את הנזקים אשר החולה היה עלול לגרום במידה ואי אפשר היה להשתלט עליו.

לסיכום, בית המשפט קבע כי לתובע לא הייתה כל דרך למנוע את התאונה או להימנע מפגיעתו. הסיכוי היחידי של התובע היה אפוא לברוח ממילוי תפקידו, אופציה אשר לא התקיימה מבחינתו של התובע. כמו כן, השופט ציין כי במידה והתובע לא היה פועל בתושייה במקרה דנן, ייתכן והנזק אשר היה נגרם היה רב יותר.