חובת זהירות בעלי אולמות שמחה

דרגו את המאמר

תביעה נגד אולם שמחות לאחר חתונה

החתונה וטקס החופה, הינם בין האירועים המשמחים ביותר עבור כל זוג צעיר. כל זוג מקווה כי חתונתו, תהיה האירוע המושלם, עליו עוד ידברו חבריהם וקרובי משפחתם. למרות זאת, לפעמים, כגודל הציפייה, כך גם גודל האכזבה. זה מה לזוג צעיר, ולטענתם, הכול באשמתו של אולם האירועים.

בכתב תביעתם, הזוג מתאר מספר רב של אירועים, שהעיבו על שמחתם. בניגוד למוסכם, אולם האירועים לא העמיד רמקולים באזור קבלת הפנים. התאורה ברחבת הריקודים לא הייתה מספיקה, המיקרופון לא תפקד כראוי בזמן טקס החופה ועוד. אם לא די בכך, כאשר התובע שבר את הכוס שסופקה על ידי אולם האירועים, שבר מהכוס חדר לדופן הנעל של החתן הצעיר. על כן, הוא נאלץ לגשת לתחנת מד"א, וחזר לאירוע רק לאחר שעתיים. ניתן גם לציין כי לטענתם, למרות שהובטח להם שאין הגבלה על מועד סיום האירוע, האולם הורה לתקליטן לכבוד את המוסיקה בשעה 1:00. התובעים דרשו לקבל החזר בגין מה שהם שילמו עבור האירוע, בתוספת נזקים ובסך הכול, סכום של 65,100 ₪.

הנתבעת, חברה המנהלת את אולם האירועים, הכחישה מצדה את הטענות. לגבי מועד סיום האירוע, הנתבעת טענה כי התובעים הזמינו תקליטנים אחרי השעה 24:00, דבר שאינו מקובל. למרות זאת, האירוע נגמר בשעה מאוחרת יחסית, 3:15. נוסף לכך, התובע הגיע לחופה בנעלי בד עם סוליה רכה. כלומר, נעליו של התובע לא התאימו לאירוע ולשבירת כוס.

עוד מציינים הנתבעים, כי לא הוגשה חוות דעת רפואית או תעודת רופא, שמבססת קשר סיבתי בין הנזק לאירוע שהתרחש. לגבי המוזיקה בעת קבלת הפנים, הנתבעת טענה כי הדבר היה באחריות איש המוזיקה מטעם התובעים. אם לא די בכך, כמות האורחים שבאה לחתונה הייתה גדולה יותר ממה שסוכם, ועל כן הנתבעים דרשו כי התובעים ישלמו להם עבור החריגה מכמות האורחים, תוספת של 10,685 ₪.

לא הוכחה רשלנות האולם

בית המשפט ציין כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה שנדרש מהם. התובעים לא הביאו חוות דעת רפואית או כל חוות דעת אחרת, שקובעת את הנזק והקשר הסיבתי לאירוע שנגרם. נוסף לכך, הם לא הוכיחו כי הכוס הייתה כזאת שאינה נשברת בקלות. אם לא די בכך, גם הכלה קיבלה כוס והצליחה לשבור אותה בהצלחה. על כן, בית המשפט מצא כי הנעל אותה נעל התובע הייתה לא מתאימה לשבירה הכוס. לגבי התאורה הלקויה, התובעים לא צירפו את התמונות או הוכחה אחרת, לכך שהתאורה הייתה לקויה ופגמה באיכות הצילום.

בית המשפט ניתח את העוולה הנזיקית לה טענו התובעים. כבוד השופט מציין כי על מנת לבסס תביעה ברשלנות, צריך לשאול האם הנתבעת הייתה אמורה לצפות שהחתן יבוא נעול בנעלי בד, שאינן מתאימות לשבירה הכוס. תשובתו של בית המשפט הייתה שלילית. הנתבעת לא אמורה לצפות כי התובע, יחרוג ממנהגי הלבוש בחתונה ולכן לא חלה במקרה זה, חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע.

הקשר הסיבתי בין קשיחות הכוס והפציעה

כבוד השופט מציין כי התובעים לא הצליחו לבסס את הטענה שהפציעה נגרמה עקב קשיחותה של הכוס. הפציעה הינה חתך ולא שבר, ואילו חתך יכול להיגרם גם מכוס שהיא אינה עבה. גם אם בית המשפט היה מוצא קשר סיבתי, בין קשיחות הכוס ופציעתו של התובע, עדיין בית המשפט היה דוחה את התביעה.

כבוד השופט טען כי במקרה זה, בו החתן נעל נעליים שאינן ראויות לשבירת כוס, מתקיים "גורם זר מנתק". גורם זר זה, נעליו של התובע, מנתק את הקשר הסיבתי שבין הכוס שסיפק האולם, ופציעתו של התובע. יתר על כן, לא רק שמתקיים כאן "גורם זר מנתק", אלא אף ניתן להשתמש בדוקטרינה המשפטית של "אשם תורם". כלומר, התובע הסתכן מרצון, ועל כן לא נכון להטיל אחריות זו על הנתבעת.

לסיכום, לא רק שהתובעים לא הוכיחו את תביעתם, אלא שהנתבעים הוכיחו בתביעתם הנגדית, כי התובעים לא שילמו להם את הכספים שמגיעים להם. על כן, התובעים חויבו בסכום של 11,080 ₪, ובנוסף 3,600 ₪ שר טרחת עורך דין.