פיצויים בגין תאונת צייד
| דרגו את המאמר |
|
קביעת פיצויים לנפגע בתאונת צייד
עובד המדגה בקיבוץ אילת השחר יצא לעת ליל עם חברו, לצוד חזירי בר באזור בריכת הדגים של הקיבוץ. המרדף אחר החיות התנהל באמצעות כלי רכב, ומשהשיגו השניים עדר חזירים, ביצעו ירי לעברם. לאחר הירי הודיע התובע לחברו כי הוא יורד מהמשאית והולך לכיוון אליו ירו.
התובע החל להתקדם לכיוון החזירים שנפצעו, על מנת להורגם. בעוד התובע מתקדם אל עבר העדר, הוא שמע ירייה, וספג מכה בחלק האחורי של גופו. התובע נפגע מיריית כדור בירך ימין, והובא לבית החולים זיו בצפת, שם היה מאושפז למשך ארבעה ימים. מעדותו של התובע עולה כי חברו, אשר התכוון לירות בחזיר בר, לא הבחין בתובע וירה בו בשגגה. הנפגע תובע את חברו לצייד, ואת חברת הביטוח של האחרון.
מאחר וחברו של התובע לא התייצב בבית המשפט על מנת לתת את גרסתו לאירוע, בית המשפט פסק, על בסיס עדותו של התובע, כי הלה התרשל כלפי התובע. הנתבע ידע כי חברו ירד מן המשאית והולך לעבר החזירים, ובכל זאת לא התריע לפני שהוא יורה, על מנת שלא להבריח את החזירים. נקבע כי במצב עניינים זה התרעה מתחייבת מסטנדרט זהירות סביר, על אף שהמחיר לה עלול להיות נסיגת החיות.
אשם תורם והסתכנות מרצון
נקבע כי בהתנהגותו של התובע יש אשם תורם לקרות האירוע. התובע ציין כי יצא לחפש חזירים בכיוון שאליו ירו השניים, אולם נמצא כי הוא התרחק כ-80 מטרים מהרכב, ביודעו כי הנתבע איננו משער שחברו התרחק מרחק כה גדול. במצב דברים זה היה על התובע לסמן לחברו היכן הוא נמצא, על מנת להימנע מתאונות.
התובע היה מורגל בצייד, ועל כן מודע לסכנה הטמונה בסוג פעילות זה. סכנה זו אף גוברת בלילה, בשל הראות הלקויה. במצב זה היה על התובע לנקוט משנה זהירות, במיוחד לאור העובדה כי החיה שאליה הוא ביקש להתקרב הייתה פצועה, ומכאן שיכולת המנוסה שלה קטנה ולא סביר כי תברח, גם אם יודיע לחברו היכן הוא נמצא.
בצייד בכלל, ובצייד לעת לילה בפרט, יש משום הסתכנות מרצון, נוכח הסכנה הקיימת בסוג זה של פעילות ספורטיבית. התובע בחר לצאת ל"משחק מלחמה" מול חזירי הבר, כשהוא מודע לסכנות הטבועות בו. התובע עצמו, בעדותו במשטרה, העלה את האפשרות שהוא היה מוסתר על ידי עץ ועל כן לא יכול היה חברו להבחין בו, ולמרות זאת לא ניסה להודיע לנתבע על מיקומו. שיעורו של האשם התורם, לרבות ההסתכנות מרצון, הועמד על 50%.
פסיקת פיצויים בהיעדר הוכחות לנזק
התובע טען כי כתוצאה מן הפגיעה נגרמה לו הגבלה בתנועה, וירידת תחושה בחלק האחורי של הרגל. לטענתו לא יכול היה לשוב ולעבוד במדגה, שכן בשל תקופת ההחלמה הארוכה איבד את מקום עבודתו. בנוסף, גם לא יכול היה לחזור לצייד שכן הרגשתו במהלך הצייד הייתה גרועה. כמו כן נאלץ להפסיק לעסוק בהדרכת טאי-צ'י, בה עסק לפני הפגיעה.
מאחר והתובע לא הביא מומחה רפואי שיעיד על היקף הפגיעה שנגרמה לו בתאונה, דינן של טענותיו על הגבלת תנועה ונזק ארוך טווח, להידחות. מן העדויות עולה כי התובע ניסה לשוב למדגה, אלא שמאחר ובינתיים שונה ההרכב האנושי במדגה, התובע עצמו לא הסתדר עם השינוי הזה, ובחר שלא להמשיך לעבוד שם.
הוא הדין בכל הנוגע לשיבה לצייד. התובע לא הביא כל הוכחה כי קיימת סיבה רפואית בגינה איננו יכול לשוב לצייד, ומכאן שהוא בחר שלא לשוב לצייד, ולא נאלץ לעשות כן עקב התאונה. גם בכל הנוגע לפעילותו של התובע כמדריך טאי-צ'י לא הובא כל הסבר מקצועי מדוע לא יכול היה לשוב לעבודתו עם תום תקופת ההחלמה שלאחר הפגיעה.
כל שטען התובע היה כי התקדמותו נבלמה. אך מנגד נטען כי התובע הדריך קבוצות טאי-צ'י במשך שנים לפני הפגיעה, ומכאן שלא ברור כיצד הפגיעה פגעה ביכולתו להשתכר מעבודה זו. מאחר והתובע לא הוכיח כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה כתוצאה מן הפגיעה, ואף לא נכות תפקודית כלשהי, וכן לא הוכיח כי הפגיעה גרמה לו לאובדן הכנסות, נפסקו לו פיצויים בגין כאב וסבל בלבד, בגובה 20,000 שקלים.
