נזק גוף לילד במהלך משחק בגן, האם רשלנות של הגננת?
| דרגו את המאמר |
|
נזק גוף לפעוט בגן ילדים – האם רשלנות?
קראו עוד בתחום:
- תנועת הצופים תפצה חניך שנפצע בתאונה
- תביעה של שחקן כדורגל בעקבות נזקי גוף במהלך משחק
- פיצויים בעקבות נזקים בסידור שיער לפני חתונה
התובעים צירפו לכתב תביעתם חוות דעת של מומחה רפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית וטענו להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", ולחילופין הכלל הראיתי בפקודת הנזיקין. הגן וחברת הביטוח המבטחת אותו הכחישו מכל וכל את טענות התביעה ועל כן זומנו הצדדים לבית המשפט לדון בשאלת החבות והנזק.
עדות שמיעה, האמנם?
מטעם הקטינה העידו הוריה ומטעם ויצ"ו העידה מנהלת האגף לגיל הרך של הגן. אימה של הפעוטה טענה כי ביום המדובר קיבלה היא טלפון ממנהלת המעון, אשר מסרה לה כי בתה נפגעה בחצר המעון והעניין נראה "לא טוב". למחרת היום טענה האם, ניגשה היא למעון והמטפלות שנכחו במקום סיפרו לה כי בתה וילדה נוספת נפלו לאחר שטיפסו על עץ בחצר. אבי הילדה שירת באותו מועד במילואים ועודכן בדבר האירוע על ידי אשתו.
עדות הורי הקטינה כמופיע בתצהיריהם הייתה עדות מפי השמועה ולפיכך טען עורך הדין מטעם ההגנה שהוא מתנגד לעדויות שמיעה ובמיוחד לאופן אירוע התאונה.
קראו גם:
- פיצויים בעקבות נפילה במהלך ירידה מספינה
- תביעה נגד עיריית הרצליה בעקבות מעידה על מדרכה משובשת
- פיצויים בעקבות נזקי גוף לאחר נפילה בבריכה
עורך הדין טען כי על פי הסדר המשפטי, הכלל הוא שעד רשאי למסור בעדותו אך ורק מה שהוא קלט בחושיו שלו זאת, משום שרק אז הוא "מקור" הידיעה, ועל כן – יוכל להעיד על אמיתות תוכנה. במילים אחרות - דברים שקלט עד מפי השמועה ואשר מסירתם בעדות מכוונת להוכחת אמיתות תוכנם – פסולים כראיה.
מדוע לא הביאו ההורים את המטפלות לעדות בבית המשפט?
בית המשפט קיבל את עמדתו של עורך הדין מטעם ההגנה וקבע כי גם אם תתקבל עדותה של האם לעצם האמירה (דברי המטפלת בטלפון, או המטפלות ביום שאחרי), אין היא מציגה בפני בית המשפט ראייה ו\או עדות לתוכן הדברים כפי שנאמרו. דהיינו - עדות הורי הפעוטה אינה יכולה לבסס את התביעה בכל הקשור לאירוע בו נפגעה בתם.
האם יש להעביר את נטל ההוכחה?
אם כך, נשאלה השאלה – האם היה על התובעים להביא עדים נוספים מטעמם או שמא מקום בו נפגעה התובעת הקטינה בגן מועבר הנטל אל כתפי הנתבעות.
במשפט האזרחי (כמו גם במשפט הפלילי) יש להבחין בין "נטל השכנוע", לבין "חובת הראיה", שהנה חובה הנלווית לנטל השכנוע (החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל). היות ובמקרה דנן, עילתה של התביעה הייתה רשלנות נזיקית, נטל ההוכחה לקיומה של הרשלנות היו מונח על כתפיהם של הורי הקטינה.
בית המשפט לא קיבל את טענותיהם של ההורים להעביר את נטל הראיה, משום שנטל זה מועבר על פי פקודת הנזיקין במקום בו המבקש להעביר את הנטל הינו חסר ידע לגבי קרות האירוע ואין הוא יכול להוכיח אותו. עם זאת, התובעים ידעו את שמותיהן של המטפלות באותו היום, אך מיאנו להביאן לעדות בבית המשפט.
סופו של דבר – בית המשפט קבע כי התובעים לא עמדו בנטל השכנוע ובחובת הבאת הראיה ולא הצליחו להראות כיצד התרחש האירוע בו נפגעה הקטינה. אי לכך, לא ניתן היה לקבוע קיומה/העדרה של רשלנות מצד המעון, שהרי לא כל נפילה/חבלה/חתך מיד מבססים קיומה של עוולת רשלנות.
