עובד זר אשר נעצר לאחר תום אשרת השהייה שלו יקבל פיצויים בגין כליאת שווא

דרגו את המאמר

פיצויים בעקבות רשלנות וכליאת שווא של עובד זר מבולגריה

בשורה ארוכה של פסקי דין אשר ניתנו בערכאות השונות, ניתן למצוא התייחסות רבה למצבם של העובדים הזרים בישראל אשר הוגדר לא אחת כ"קשה ועגום". מנגד, רבות נכתב גם על מאמציהן של הרשויות להיאבק בתופעת השהייה הבלתי חוקית בישראל. במקרה אשר הונח לפתחו של בית המשפט השלום בתל אביב, עובד זר אזרח בולגריה הגיש תביעה נזיקית כנגד המדינה בגין כליאת שווא.

בית המשפט בחן את טענותיו של העובד הזר ופסק לאחרון פיצויים בסך 14,000 שקלים. מדובר בתובע אשר הגיע לישראל שלוש פעמים על מנת לעבוד בה בעבודות בניין. בפעם השלישית, התובע נכנס לישראל מטעם מעסיק א', כאשר אשרת העבודה שלו הייתה אמורה להסתיים ב-28 לפברואר 2005. ב-14 לפברואר, התובע עזב את מעסיק א' והחל לעבוד אצל מעסיק ב'. ב-27 לפברואר, בטרם פקעה אשרת העבודה, התובע נעצר וגורש מישראל.

חוק הכניסה לישראל קובע כי עובד זר לא יקבל אשרה לעבוד בישראל מעבר לחמש שנים ושלושה חודשים. הוראות החוק היבש קובעות כי מניינה של תקופת השהייה נעשה מעת מתן האשרה לראשונה. במקרה זה, מדובר באדם אשר קיבל במאי 1998 אשרת שהייה ראשונה. כמו כן, בעת שהוא נעצר, הוא שהה בישראל במצטבר כ-61 חודשים. דהיינו, היו לו לכאורה עוד חודשיים שהייה בארץ כדין, לכל היותר.

      קראו עוד בתחום:

• האם פיצויים לעובד זר בגין כליאת שווא?
• שיפוי בגין רשלנות משטרה - סעיף 80 לחוק העונשין
• פיצויים בעקבות מאסר שווא, האמנם?
• תושב יצהר יזכה לפיצויים מהמשטרה בעקבות מעצר שווא והליך פלילי שהסתיים בזיכוי 

המדינה טענה כי מרגע שהתובע הפסיק לעבוד אצל מעסיק א', פקעה אשרת השהייה שלו בארץ. דהיינו, נטען כי ממועד זה התובע היה בגדר "עובד בלתי חוקי". חוק עובדים זרים וחוק הכניסה לישראל הינם החוקים אשר מסדירים את כניסתם של עובדים זרים לצורכי תעסוקה בארץ. חוק הכניסה קובע כי כניסתו של אזרח זר לישראל לשם עבודה לא תהיה אלא על פי אשרה.

 
חוק הכניסה מתיר החזקת שוהה בלתי חוקי במתקן עד ליציאתו מישראל. עסקינן באקט מנהלי ועל כן הפעלתו איננה יכולה להתבצע רק מתוקף הסמכות אלא באופן ראוי. על הרשות מונחת אפוא "חובה מוגברת" לבחון, ולחזור ולבחון, שלילת חירות בהתאם לסמכות מנהלית.

הסכם כבילה

הסכם כבילה הינו הסכם אשר "כובל" בין מעסיק ישראלי לעובד זר תוך הגבלת האשרה ורישיון הישיבה של האזרח הזר לעבודה אצל מעסיק ספציפי. בפרשת עמותת "קו לעובד", אשר נדונה לאחרונה בבית המשפט העליון, נקבע כי מדובר בהסדר בלתי ראוי ובלתי חוקי. התובע במקרה דנן ביקשה להיתלות בפסק דין עמותת קו לעובד, אך פסק דין זה התקבל שנים לאחר עניינו. אי לכך, נקבע כי מעצרו נעשה כחוק ובסמכות.

כליאת שווא, מהי?

עם זאת, בית המשפט קבע כי יש לפסוק לתובע פיצויים, וזאת משום שהמדינה התרשלה בכך שלא התאפשר לתובע לבוא בפני שופט. מדובר בפיצויים בגין כליאת שווא. כליאת שווא הינה עוולה המוצאת ביטוי בסעיף 26 לפקודת הנזיקין. לפי סעיף זה, כליאת שווא הינה שלילת חירותו של אדם, באופן מוחלט ושלא כדין, למשך זמן כלשהו. מדובר אפוא בעוולה מתמשכת. דהיינו, גם אם כליאתו של אדם נעשתה כדין, ייתכן כי עדיין מדובר בכליאת שווא וזאת בשל "המשך החזקת אדם שלא כדין לאחר שנשלל מקור ההסמכה החוקי להחזקתו בתנאים של כליאה".

במקרה דנן, התובע היה עצור במשך 11 ימים. ביום מעצרו, הוא הובא בפני ממונה ביקורת גבולות. הממונה ערך לתובע שימוע מלא ומהפרוטוקול עלה כי הוא הבין שהינו חסר אשרה. עם זאת, נכתב, התובע בכל זאת בחר להישאר בארץ מפני שהמתין כי מעסיק ב' יסדיר את עניין האשרה. כמו כן, הממונה כתב כי התובע "התנגד להרחקתו וציין כי הוא מעוניין להישאר בישראל ולעבוד".

התובע טען כי היות והוא היה עצור במשך 11 ימים, ניתן לראות כי המדינה "השתהתה בפעולותיה" וגרמה לו עוול. המדינה טענה, לעומת זאת, כי התובע "לא עשה די על מנת לתקוף את חוקיות החלטת הממונה ולא פנה לבית המשפט לעניינים מנהליים בהתאם לחוק". בית המשפט דחה את טענות המדינה הנ"ל.

בפסק הדין נקבע כי לא ניתן להאשים את התובע ברשלנות המדינה במקרה זה. השופטים ציינו כי ניכר שהעובד הזר לא ידע את זכויותיו (הדברים נלמדו מהפרוטוקול מול הממונה על ביקורת הגבולות). שנית, בית המשפט קבע כי עמדה לתובע טענתו בדבר אי מידתיות והתמשכות מעצר. נקבע כי אף אם החלטת הממונה הייתה חוקית, ולא היה במסלול ובהליך על פי חוק בתי משפט מנהליים כדי לחסום את טענותיו אלה, עדיין היה מדובר בהתמשכות מעצר בלתי מידתית.

המדינה ניסתה לטעון כי התובע היה צריך לפעול בהליך הייחודי והבלעדי אשר עמד לרשותו (לפי חוק בתי משפט מנהליים). בית המשפט קבע כי לטענה זו לא היה בסיס. יתרה מזאת, נקבע כי לא עמדה למדינה חסינות מפני מעשה רשלני או מחדל וזאת ברוח סעיף 3 לחוק הנזיקיים האזרחיים (אחריות המדינה).

במילים פשוטות יותר, המדינה לא השכילה להוכיח נהלים, סדרים, או קשיי התארגנות, אשר מנעו ממנה להביא את התובע בפני בית דין בסמוך למעצרו. השופט ציין כי ככל שלמדינה היו "צרכי חקירה ספציפיים לגבי התובע", היא לא הוכיחה את קיומם. דהיינו, המדינה לא השכילה להסביר מדוע "נדרשו 11 ימים תמימים על מנת להביא את התובע בפני שופט". קל וחומר כי בחינת הפרטים הייתה מצדיקה כביכול את שחרורו המיידי.