נפילה בבור בכביש לאחר ירידה מרכב - תאונת דרכים או פיצויים מרשות מקומית?

דרגו את המאמר

פיצויים מרשות מקומית בעקבות נפילה בגין בור בכביש לאחר יציאה מרכב

אישה ירדה מרכב ונפגעה כתוצאה מבור בכביש. האם התביעה תוגש כנגד חברת הביטוח של הרכב, וזאת משום שמדובר בתאונת דרכים, או שמא עסקינן ברשלנות מצד העירייה בטיפול בכבישים אשר בשטחה?

התובעת טענה כי בינואר 2006, לאחר שירדה מרכב, נתקלה היא במהמורה בכביש אשר הייתה מלאה בגשם ונגרמו לה נזקי גוף שונים. לטענתה, היות והנפילה אירעה כאשר היא נמצאת במנותק מהרכב, לא הוגשה תביעה כנגד נהג הרכב וחברת הביטוח ולא נטען כי מדובר בתאונת דרכים.

התביעה הוגשה כנגד העירייה וזאת מכוח פקודת הנזיקין. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת חייבת בפיצויים וזאת משום שמוטלת עליה חובת זהירות כלפי האוכלוסיה הבאה בשעריה וזאת מתוקף היותה בעלת המקרקעין. במסגרת אחריות זו, טענה התובעת, היה על הנתבעת לדאוג לתקינותם ותחזוקתם של הרחובות והכבישים אשר בשטחה המוניציפאלי. "רשלנות זו היא שגרמה לתאונה ממנה אני סובלת עד היום", טענה התובעת. המועצה טענה, לעומת זאת, כי מדובר בתאונת דרכים על פי הגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

תאונת דרכים, האמנם?

על פי העדויות אשר נשמעו בבית המשפט, וכעולה מדו"חות החקירה, הסיק השופט כי התובעת יצאה מהרכב, נעמדה על רגליה, התרחקה שני צעדים ורק לאחר מכן נפלה לבור. בנסיבות העניין נקבע כי לא מדובר בתאונת דרכים. סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי תאונת דרכים הינה מאורע אשר במהלכו נגרם נזק גוף לאדם כתוצאה משימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

שימוש ברכב יכול להיות, לפי החוק, גם ירידה ממנו או עליה אליו. השופט ריבלין, בספרו "תאונת רכים סדרי דין וחישוב פיצויים", קובע כי הירידה מן הרכב יכולה להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיסי, וזאת כאשר היורד רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב. היורד מן הרכב אשר נפגע בתחילת צעדיו עשוי לבוא בגדר החוק כל אימת ש"תנופת הירידה היו גורם ממשי בנפילה".

במידה והיורד מהרכב החזיר לעצמו את השליטה המלאה על גופו לאחר היציאה מהרכב, לא מדובר עוד בירידה מהרכב המהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק. למעשה, הגורם במקרה דנן לתאונת הדרכים לא הייתה התנופה של היציאה מן הרכב, אלא בור בכביש. אי לכך, האחריות לפיצוי התובעת לא נפלה על חברת הביטוח של הרכב אלא על המועצה.

אחריות בעל מקרקעין שהינו מועצה מקומית

בין הצדדים לא הייתה מחלוקת בנוגע למיקום התאונה. דהיינו, הצדדים הסכימו כי התאונה אירעה בגבולות המועצה המקומית. כמו כן, נסיבות הנפילה אף הן לא היו שנויות במחלוקת. מוחמד חסן, אשר היה בתקופה הרלבנטית ראש המועצה המקומית, לא הכחיש בעדותו את קיומו של המפגע ואת תיקונו על ידי אנשיו כמה ימים לאחר התאונה בעקבות דיווח של בעלה של התובעת.

בעל מקרקעין חייב כלפי הבאים בשעריו בחובת זהירות מושגית. הלכה פסוקה היא כי הבעלות על מקרקעין מטילה חובה זו על הבעלים לטובתם של המבקרים במקרקעין והבעלים והמבקר אינם זרים זה לזה. דהיינו, נוצרת זיקה בין סיכונים אשר נוצרו במקרקעין, לבין בעליהם, וזאת בכל התקופה בה המקרקעין נמצאים בשליטת הבעלים.

      קראו עוד בתחום:

• עיקרון הקטנת הנזק
• תשלום עיתי לאחר תאונה במסגרת השנים האבודות
• תביעה נגד מכון כושר
• נכות פלסטית בתור נכות תפקודית, אימתי?

במקרה דנן, חלה בין הצדדים גם חובת הזהירות הקונקרטית. חובה זו, כאשר מדובר ברשלנות מצד העירייה, משתכללת בהתקיים סיכונים בלתי סבירים האורבים להולכי הרגל. בית המשפט קבע כי עסקינן בבור הנמצא במרכזו של כביש ובעטיו התובעת נפלה.

אי לכך, מדובר במפגע בלתי סביר לעוברים והשבים, אשר האחריות עליו רובצת לפתחה של המועצה. המועצה המקומית הייתה חייבת לדאוג לכבישים המצויים במסגרת תחומיה המוניציפאליים ולנקוט בשלל האמצעים הסבירים על מנת למנוע מפגעים כגון בור זה. "זאת ועוד, לא מדובר במהמורה אלא בבור המהווה מפגע של ממש", נכתב בפסק הדין, "קל וחומר כאשר הבור מלא במי גשמים, וקשה לעמוד על עומקו".

המועצה המקומית טענה כי יש להניח לפתחה של התובעת אשם תורם מצידה. בית המשפט קיבל טענה זו וקבע כי התובעת תרמה אף היא, ברשלנותה עת יצאה מהרכב, לקרות התאונה. אי לכך, מסכום הפיצויים אשר נפסק עבור התובעת, נקבע כי 25% יופחתו בשל אשם תורם.