תביעה לפיצויים מהמדינה בגין פציעה במהלך הפרות סדר בשכונת ``שועפט``

דרגו את המאמר

תביעת פיצויים נגד המדינה בעקבות נזקי גוף במהלך הפרות סדר במזרח ירושלים

דיני הנזיקין עוסקים במצבים בהם אדם גורם נזק לחברו. במידה והנזק נגרם עקב רשלנותו של הפוגע, עליו לשפות את הנפגע על הנזקים הגופניים, הנפשיים והרכושיים שנגרמו לו. החובה שלא לנהוג בצורה רשלנית חלה לא רק על האנשים הפרטיים אלא גם על המדינה ונציגיה. במקרה ואחת מרשויות המדינה גורמת ברשלנותה נזק לאדם, האדם יכול לתבוע את נזקיו מהמדינה.

במהלך הפרות סדר אלימות בשכונת "שועפת" בירושלים, שוטרי משטרת ישראל השתמשו באמצעים לפיזור הפגנות כגון: רימוני הלם, רימוני עשן וכדורי גומי. למרבה הצער, משפחה שכללה גם תינוק בן שלושה חודשים הגיעה לביקור קרובים בשכונה ונקלעה ללב המהומות. לאחר שהמשפחה ירדה מהרכב, ותוך כדי שאמו של התינוק מחזיקה אותו בזרועותיה, נשמע פיצוץ עז בסמוך אליהם. התינוק נפגע בראשו מחפץ קשה ומשפחתו פינתה אותו לבית החולים תוך שהוא סובל משבר בגולגולת ודימום מוחי.התינוק נותר עם נכות רפואית של 40% ו-20% נכות נוספת בגלל חוסר בעצם הגולגולת.

רשלנות המדינה, האמנם?

משפחתו של התינוק תבעה את מדינת ישראל על פי עוולת הרשלנות. כדי לבסס את אשמתה של המדינה, המשפחה טענה כי: א. הנזק לתובע נגרם כתוצאה מהאמצעים לפיזור ההפגנות בהם השתמשה משטרת ישראל. ב. השימוש שנעשה באמצעים הללו היה רשלני בנסיבות המקרה המתואר.

מדינת ישראל טענה מנגד, כי לא ניתן לקבוע בוודאות מהו החפץ שגרם לפציעתו של התינוק. יתר על כן, סביר יותר שהפציעה נגרמה כתוצאה מאבן אשר נזרקה על ידי המפגינים. לחילופין טענה המדינה, כי גם אם הפגיעה בוצעה כתוצאה מאמצעי כלשהו לפיזור הפגנות, השימוש נעשה כדין וללא התרשלות.

האם הנזק נגרם כתוצאה מהשימוש באמצעים לפיזור הפגנות?

כבוד השופט קבע כי על סמך הראיות שבפניו, לא ניתן לקבוע מה בדיוק גרם לפציעתו של התינוק. ברמה העקרונית, הנטל להוכיח כי הפציעה נגרמה כתוצאה ממעשיו של הנתבע מוטל על התובע. במידה ולא ניתן לקבוע, על סמך הראיות שהביא התובע, בהסתברות של מעל 50% מה גרם לנזק, אז התביעה נדחית. למרות זאת, פקודת הנזיקין מכירה במצבים בהם ההתרשמות הכללית מההתרחשות מצביעה על אשמתו של הנתבע.

מצב זה נקרא על פי פקודת הנזיקין "דבר המדבר בפני עצמו" ו"דבר מסוכן", כפי שזה מופיע בסעיפים 38-41 לפקודה. במידה והנתבע מצליח להוכיח כי במקרה שלו חל אחד מהחריגים הללו, אז הנטל להוכיח כי לא מעשיו של הנתבע גרמו לנזקו של התובע עובר לצידו של הנתבע.

כלומר, הנתבע הוא זה שיצטרך להוכיח שלא הוא גרם לנזקו של התובע בהסתברות של מעל 50%. כבוד השופט קבע כי במקרה זה, החריגים של סעיפים 38-41 לא מתקיימים ולכן מספיק בזאת בלבד כדי לדחות את התביעה. למרות זאת, בית המשפט לא הסתפק בכך ובחן את השאלה השנייה שהתעוררה באירוע זה - האם השימוש באמצעים לפיזור הפגנות שנעשה באירוע זה מהווה התנהגות רשלנית של המשטרה?

בית המשפט ציין כי מצד אחד, אין ספק כי החובה לנהוג בזהירות כלפי האזרחים חלה גם על כוחות הביטחון. אבל מצד שני, על כוחות הביטחון חלה גם חובה נוספת. זוהי החובה לקיים את הביטחון והסדר הציבורי על ידי אכיפת החוק. לא ניתן לדעת מראש אילו פעולות של כוחות הביטחון נחשבות לסבירות ואלו מוגזמות. הדבר תלוי בנסיבות הספציפיות של כל אירוע, בסכנה שנשקפת לכוחות הביטחון ובמידת הסיכון שקיימת כלפי אזרחים תמימים.

במקרה זה היו התפרעויות קשות מאוד במקום האירוע. ההתפרעויות גרמו לסכנה לכוחות הביטחון ולציבור בכללותו. נוסף לכך, השימוש שבוצע באמצעים לפיזור הפגנות במקרה זה בוצע בהתאם לכללים וההנחיות. על כן, בית המשפט הסיק כי שיקול הדעת שהפעילו השוטרים בזמן האירוע היה לגיטימי. במצב ההתרחשות כפי שהוא תואר, קשה מאוד לצפות מהמשטרה לקחת בחשבון כי מאחורי הפגנה אלימה זו, במרחק קצר מאוד ממנה, שוכב תינוק בזרועותיה של אימו אשר עלול להיפגע בהסתברות גבוהה מהאמצעים בהם המשטרה מבצעת שימוש על מנת לפזר את המתפרעים.

לסיכום, למרות האירוע המצער, בית המשפט לא קיבל את טענת המשפחה בדבר חובתה של המדינה לשפות את התינוק עבור הנזקים שנגרמו לרך הנולד.