דחיית תביעה לפיצוי נזיקין נגד המדינה וחיילי צה``ל בגין פעילות מבצעית

דרגו את המאמר

דחיית תביעת פלשתינאים חמושים שנהרגו על ידי צה"ל - טענת סכנת חיים

האם ירי של חיילים לעבר קבוצה של חמושים מהווה פעולה רשלנית מצידם של החיילים, שבגינה המדינה חייבת לפצות את משפחות הנפגעים? שאלה זו הגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה לבסוף את התביעה.

• תביעת תושב השטחים שנפגע מפגיעת טיל בעת סיכול ממוקד למבוקש
• משפחת קטינה פלשתינאית תקבל פיצויים בגין מותה בשל פגיעת כדור גומי
• פיצויים בעקבות הריגת פלשתינאים בגין רשלנות במהלך מבצע חומת מגן

התובעים טענו כי בשנת 1994, המנוחים שהיו חברים בארגון הפת"ח, חילקו כרוזים שמביעים תמיכה בתהליך השלום עם ישראל. במהלך חלוקת הכרוזים, קבוצת חיילים שהגיעה למקום, פתחה עליהם באש מטווח קרוב, וגרמה למותם של 6 ופציעתו של אחד התובעים. התובעים טענו, כי לאחר ביצוע הירי הראשוני, החיילים ביצעו "וידוא הריגה", בו הם ירו בראשם של המנוחים, לאחר שאלו כבר היו ירויים ושרויים על הרצפה.

מנגד, מדינת ישראל טענה כי המנוחים לבשו מדים, עטו מסכות על ראשיהם והיו חמושים ברובים. המנוחים חסמו את כביש הסרגל במחנה הפליטים וחילקו כרוזים. ניתן לציין כי בעקבות האירוע, נפתחה חקירת משטרה צבאית בה נחקרו החיילים. מסקנת החקירה הייתה שהאירוע היה פעילות מבצעית, והחיילים לא ירו בראשם של המנוחים לאחר שאלו כבר לא סיכנו אותם. הדו"ח פירט כי במהלך פעילות מבצעית של כוח מסתערבים, הכוח זיהה 6 רעולי פנים כאשר 4 מהם חמושים בשני רובים ושני אקדחים. כוח המסתערבים התקרב לעבר החמושים, וירה למוות בששת רעולי הפנים.

התובעים טוענים - מדובר ב"פעילי שלום"

התביעה העידה 3 מתושבי המקום שהיו עדים לאירוע. העדים טענו כי ההרוגים היו פעילי שלום ולאחר שנורו בפעם הראשונה, בוצע בהם "וידוא הריגה". בית המשפט קבע כי עדויותיהם של עדי התביעה לא היו מהימנות. אחד העדים למשל, כל פעם שנתקל בשאלה קשה, טען כי אינו זוכר. אצל עדה נוספת, התגלו סתירות שונות בעדותה. כך לדוגמה, היא טענה כי נפגעה בכתפה (למרות שלבסוף הסכימה שנפגעה ברגלה), ונפלה על אחד הפצועים.

לאחר מכן, היא טענה שמישהו גרר את הפצוע ששכב מתחתיה וירה לו בראש. בחקירה הנגדית, היא טענה כי נפלה עם הראש על הרגליים של הפצוע. היא לא הצליחה להסביר, למה החייל היה צריך להרים את הראש של העדה, על מנת לירות בראשו של הפצוע.

רובם של החיילים שהשתתפו באירוע, העידו במשפט. בית המשפט מציין כי עדויות החיילים היו מפורטות ועקביות. גרסתם של החיילים הייתה מלאה ומהימנה. נראה גם שפעולתם של החיילים, עלתה בקנה אחד עם הנחיות הפתיחה באש שהיו נהוגות באותה העת. לנוכח גרסאות החיילים, בית המשפט פוסק כי כל אחד מההרוגים נורה במטח כדורים אחד, וגם אם מטח זה כלל מספר רב של כדורים, הרי זה היה חלק מהצורך של החיילים למנוע מההרוגים לירות עליהם.

החיילים מילאו אחר הנחיות הפתיחה באש

התובעים טענו כי עצם ביצוע הירי, היווה רשלנות מצידם של החיילים. לטענתם, ההרוגים לא היוו סכנה עבור החיילים. בית המשפט סבר כי אכן, חובת הזהירות חלה גם על כוחות הביטחון. אבל בנסיבות העניין, נשקפה סכנה ברורה ומיידית לחיילים. ההרוגים נשאו נשק חם, ומי שלא החזיק נשק חם החזיק מוט ברזל מושחר שנראה כמו נשק.

לגבי השאלה האם חשדם של החיילים, כי ההרוגים יסכנו אותם, הייתה סבירה בנסיבות העניין, בית המשפט מציין כי סבירות החשד נבחנת לאור מכלול הנסיבות של האירוע הספציפי. אומנם הוראות הפתיחה באשר יכולות להיות אמת מידה ראשונית לבחינת הסבירות, אבל אין זה מחייב. פעולה שחורגת מהוראות הפתיחה באש עשויה להיחשב כסבירה, או הוראה שמקיימת את הוראות הפתיחה באש, יכולה להיחשב כבלתי כסבירה.

לאחר שבית המשפט בוחן את מכלול הנסיבות, מסקנתו הינה שהחיילים לא התרשלו במקרה זה. האירוע התרחש בתקופת זמן מתוחה, ההרוגים נשאו נשק חם ללא הרשאה וחששם של החיילים לסכנה הייתה סבירה בנסיבות העניין. התביעה נדחתה תוך חיוב התובעים בהוצאות של 20,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.