תביעה נזיקית נגררת לפלילים לאחר רצח מאהב על ידי הבעל - אשם תורם

דרגו את המאמר

הבעל רצח את המאהב – האם אשם תורם מצידו של המנוח בתביעה נזיקית של ילדיו כנגד הרוצח?

אדם הגיע לביתו וראה כי בדירה נמצאים אשתו וגבר זר - מאהב. בין הבעל לבין המאהב החלו דין ודברים, אשר הגיעו במהרה לאלימות פיסית, ובסופם הרג הבעל את המאהב. כתב אישום אשר הוגש כנגד הבעל ייחס לו עבירת רצח. במסגרת ההליך הפלילי הומרה העבירה ב"הריגה" ונגזר על הבעל עונש מאסר של עשר שנים בפועל.

עיזבונו של המנוח, ושני ילדיו, הגישו כנגד הבעל תביעה נזיקית נגררת להרשעה בפלילים, לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957. בית המשפט הכיר בחבותו של העיזבון לפצות את התובעים, אך בין הצדדים הייתה מחלוקת של ממש בנוגע לאשמתו התורמת של המנוח למותו. האם יש להטיל על המנוח אחריות לאירועים, או שמא מלוא האחריות רובצת לפתחו של הבעל?

      קראו עוד בתחום:

• אשם תורם של עובד ותיק בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת עבודה
• כמיליון שקלים פיצויים בגין התאבדות עציר
• מורה אשר הורשע בפלילים בתקיפת תלמיד ישלם לנפגע פיצויים בגין נזקי גוף
• פיצויים לקטין לאחר נפילה במועדון באולינג

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות, תשל"א-1971, קובע כי ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, אשר במסגרתו הורשע הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי בתור ראיה לכאורה לאמור בהם. סעיף 42ד לפקודה מוסיף וקובע כי בתביעה אזרחית הנגררת להליך פלילי, המסקנות והממצאים אשר נקבעו במשפט הפלילי, רואים אותים כאילו נקבעו במשפט האזרחי. במקרים בהם פסק הדין הפלילי מבוסס על הודייתו של הנאשם, העובדות בכתב האישום נתפסות כמוכחות והן מהוות את הבסיס לממצאים בפסק הדין.

במקרה דנן, הנתבע הורשע בהליך הפלילי על בסיס הודייתו בעובדתו כתב האישום המתוקן. אי לכך, טענותיו החדשות לכך שהמנוח הוא זה אשר תקף אותו ראשון, לא היה להן על מה להתבסס. צוין עוד כי נזקי גוף נמצאו רק על גופו של המנוח, ולא על גופו של הנתבע. עם זאת, בית המשפט התייחס לכך כי מדובר בבעל אשר רוצח את מאהבה של אשתו.

אשם תורם, האמנם?

אשם תורם לניזוק מת איננו סוגיה פשוטה וזאת היות ונזקו של התובע הינו הנזק האולטמיטיבי – מוות. הלכה פסוקה היא כי למעט מקרים בודדים בלבד (בהם נשקפה סכנת חיים לאדם), אין לתקוף אדם אחר באלימות פיסית, קל וחומר אלימות קשה המביאה למותו של האחרון. עם זאת, לא ניתן להתעלם, בשורה של מקרים, מתרומת חלקו של המת לאירוע הנזק.

סעיף 64 לפקודת הנזיקין, תשכ"ח-1968, מגדיר "אשם" באופן הבא – מעשה או מחדל של אדם, כפי שהוא עוולה לפי פקודת הנזיקין, או שהם עוולה אשר נזק בצידם, או כאשר מדובר בהתרשלות אשר הזיקה לניזוק, ובגינם רואים אדם כמי שגרם באשמתו לנזק, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק. עילת הרשלנות קבועה בסעיף 34 לפקודת הנזיקין ולפיה מעשה רשלני הינו מעשה אשר אדם סביר ונבון לא היה עושה בהתאם לנסיבות העניין.

במקרה דנן, המנוח לא ביצע לכאורה עוולה, וזאת משום שלא הוכח כי כניסתו לבית המאהבת נעשתה ללא אישור. עם זאת, המנוח התרשל בכך שנכנס לבית אהובתו ביודעו כי היא נשואה, ותוך כדי שהוא מסתכן כי בעלה ישוב לבית ויאבד עשתוניו למראהו.

"אדם המרשה לעצמו להגיע לבית אישה נשואה, ביודעו שהיא נשואה, להשתכר שם, לשבור דברים, להתהלך בה עירום (כל אלו, כאמור, עובדות מוסכמות) צופה או צריך לצפות שהבעל עלול להיכנס לדירה", נכתב בפסק הדין, "אדם זה צריך לצפות כי תבער חמתו של הבעל והוא עלול לנסות לפגוע בו בגוף או בנפש". בסופו של היום, בית המשפט קבע כי יש לפצות את יורשיו ועיזבונו של המנוח, אך מסכום זה ינוכה אשם תורם בשיעור 30%.