הסוגיה המשפטית - אשם תורם וקטינים

דרגו את המאמר

פעמים רבות מציג צד הנתבע בתביעה נזיקית טענה של "אשם תורם" כלפי התובע. טענת הגנה זו גורסת כי הנזק אשר נגרם לנתבע, קרה לו בעקבות רשלנות אישית שלו, באופן מלא או באופן חלקי. למשל, אדם אשר נפגע מדלת זכוכית אוטומטית בקניון, עלול למצוא עצמו אשם ברשלנות מסוימת לנזקיו היות והיה עליו לצפות את התאונה מראש, כפי שמצופה מה"אדם הסביר".

      קראו עוד בתחום:

• תאונות אופניים
• פיצויים בגין אפליה ועוגמת נפש על רקע נכות
• התחשמלות לאחר טיפוס על עמוד חשמל - תביעת נזיקין
• החלקה על מי סבון, האם זכאות לפיצויים?

בית המשפט מקבל טענת "אשם תורם", אשר הנטל להוכחתה רובץ על כתפיו של הנתבע, בשיעור של אחוזים על פי שיקול דעתו. דהיינו, בית המשפט רשאי להחליט כי בעניינו של האדם אשר נפגע מדלת הזכוכית, 50% מהנזק רובץ על כתפיו ועל כן הפיצויים המגיעים לו יפסקו תוך ניכוי שיעור זה.

 
מידת האחריות הנדרשת מקטין 

קטינים, מעצם היותם בעלי יכולות השונות מיכולותיהם של הבגירים, זוכים ליחס שונה ומיוחד בראי מערכת המשפט. תחומי משפט רבים מכירים באי יכולתם של הקטינים להבחין בין טוב ורע ובין מותר לאסור, ועל כן – פעמים רבות מקבלים הם "פטור" מאחריות זו. לדוגמא, קטינים בגילאים מסוימים אינם נושאים בנטל אחריות בגין מעשים פליליים וסף העמדת קטינים לדין בישראל עומד על 12 שנה.

סעיף 9 לפקודת הנזיקין קובע כי אין לייחס לקטין מתחת לגיל 12 אחריות כאשר הוא המזיק. במקרים בהם קיימת עילה לתביעה נזיקית כנגד קטין מתחת לגיל זה, תוגש התביעה נגד האפוטרופוס שלו (ההורים, האפוטרופוס החוקי וכו’).

• קראו עוד על נזקי גוף

מדובר בחסינות דיונית אשר מניחה על הקטין שלדת מגן מפני תביעות העוסקת בעוולות נזיקיות. קטין מעל גיל 12 איננו נהנה מהגנה זו ולכאורה ניתן להטיל עליו אחריות בדומה לאדם מבוגר. מן הפסיקה ידוע כי רמת האחריות הנדרשת מקטין, גם במידה והוא מעל גיל 12, עדיין פחותה מרמת הזהירות הנדרשת מבגיר.

התפיסה המשפטית

קטין אשר נפגע, וניתן לקבוע כי התנהגותו גרמה לנזק במידה מסוימת, איננו נהנה מפטור מאחריות הניתן לו ישירות מהמחוקק. לדאבונו, הפסיקה אינה שוללת הטלת "אשם תורם" על קטין אשר התנהגותו היוותה את אחד הגורמים לנזק, גם במקרה בו מדובר בנתבע שטרם מלאו לו 12. למעשה, מדובר בהבדל מהותי בין קטין אשר גרם לנזק, לבין קטין הנמצא בצד הנפגע.

מן הפסיקה ידוע כי קטין, ככל אדם, חייב לנהוג באחריות ובזהירות סבירה, תוך שמירה על ביטחונו הגופני והאישי. דהיינו, בית המשפט מצפה כי גם לקטין, אפילו כאשר הוא רך בשנים, תיהיה מידת הבנה מינימאלית וכושר שיפוט עצמי טבעי.

הפסיקה הבחינה בין ילדים בגיל הרך לבין ילדים בוגרים יותר, וגם במקרים אלו מהווה גיל 12 מעין נקודת ציון מהבחינה המשפטית. עם זאת, הלכה פסוקה היא שילד עלול לנקוט במהלכים חריגים ובלתי צפויים, המסוכנים לו ולזולתו. לדוגמא – התפרצות פתאומית לכביש או טיפוס על עמודי חשמל.

לסיכום ציטוט מן הפסיקה:

"אם נמצא במקום איזה שהוא מתקן, מכונה, כלי רכב, או כל דבר אחר, העשוי לשמש פיתוי לילדים לעלות עליהם, או לטפל בהם... כי אז מחובתו של בעל המתקן או המכונה לנקוט אמצעים סבירים, כדי להבטיח מראש שלא יאונה לו, לילד, כל רע במקרה שיתפתה לנהוג בדרך האמורה...

אפילו היה הילד מסיג גבול. הטעם הראציונלי המשמש להלכה האמורה, הוא, כי אין בכוחם של ילדים בגיל רך להעריך כראוי, במקרים אלו, את הסיכון שהם מקבלים על עצמם... ביסוד ההלכה האמורה מונח הרעיון כי לגבי ילד בגיל רך מתווספת לענין של חוסר התפתחותו השכלית, תכונת השובבות האופינית לו. שני דברים אלה הם הנותנים שאין לצפות ממנו כי בשעת מעשה ידע להעריך במידה מתאימה, את הסכנה שמהווה בשבילו המשחק".