האם חולה נפש אחראי לנזק שגרם לאחר?

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 1.0 מתוך 5

באוקטובר 1999, בני זוג ובתם התינוקת יצאו לבלות בגן ציבורי אשר נמצא בסמוך למקום מגוריהם. בשלב מסוים, האב הבחין בילד בן 8 אשר היה במקום. הוא קרא לילד וביקש ממנו להגיד שלום לבתו. עשר דקות לאחר מכן, האב חזר וקרא לילד פעם נוספת. כאשר הילד ניגש לבני הזוג, האב שלף לפתע סכין והחל לתקוף את הקטין באכזריות. לאחר מכן, האב פנה לביתו התינוקת ושיסף את גרונה.

במסגרת הליך פלילי אשר נוהל כנגד האב, האחרון הורשע ברצח ובניסיון לרצח. עם זאת, לאחר קבלת מספר חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו, בית המשפט המחוזי קבע כי האחרון ביצע את המעשים המיוחסים לו כאשר הוא איננו בר עונשין. השופטים קבעו כאמור לאחר שהוכח כי הנאשם סובל ממחלת נפש והורו על אשפוזו במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש (לפי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991).

הקטין ובני משפחתו הגישו תביעה נזיקית לפיצויים כנגד האב. הסוגיה הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון נדרש אפוא לבחון את היקף אחריותו של הנאשם לנזקיהם של הילד והוריו, וזאת מתוך ההבנה כי עסקינן בחולה נפש.

      קראו עוד בתחום:

• האם אח בבית חולים לחולי נפש זכאי לפיצויים מהמדינה בגין תקיפה של מטופל
• אחריות נזיקית של חולה נפש המאושפז במחלקה סגורה
• לוקה בנפשו קפץ לכביש ונפגש מרכב חולף - האם "תאונת דרכים"?

בית המשפט העליון קבע כי מבחינת אחריות נזיקית, חולה נפש איננו חסין מפני תביעות נזיקין כל אימת שהוא שולט על תנועות גופו. בפסק הדין נקבע כי למרות שאחת ההגנות בדין הפלילי הינה "אי שפיות", אין עסקינן בחסינות נזיקית. למעשה, מדובר בדחיית ערעורו של האב כנגד פסק דין שניתן במחוזי אשר קבע כי האחרון חייב לשלם לתובע ובני משפחתו פיצויים בסך כ-300,000 שקלים.

יסוד שליטה

בית המשפט העליון הגיע למסקנה זו בדרך הבאה. ראשית, השופטים עמדו על מצבו הנפשי של האב בשעת האירוע. למעשה, הם ביקשו לבחון האם היה די במצבו הנפשי של המערער בכדי לגבש את יסודותיה של עוולת התקיפה. השופטים מצאו כי יש לענות על שאלה זו בחיוב. בית המשפט קבע כי גם אם ניתן יהיה לצאת מנקודת הנחה מקלה מבחינת המערער (הילד), לפיה הוא היה "חסר יכולת של ממש מלעשות את המעשה" (ולא רק "חסר יכולת להבין את מה שהוא עושה ו/או את הפסול במעשיו"), מדובר בדקירה אשר הייתה אקט מכוון ולא מעשה שנעשה בשגגה.

בית המשפט העליון, בשל מיוחדות הסוגיה הנדונה, פנה למשפט האנגלי ובחן את הגישה לגבי אחריות בנזיקין של חולי נפש לפי הדין הזר. השופט רובינשטיין, אשר החזיק בדעת הרוב במשפט, ציין כי קיימות שלוש גישות לעניין זה:

1. גישה מחמירה אשר איננה רואה כלל הגנה במחלת נפש.
2. גישה מקלה אשר קובעת כי יש להחיל אמת מידה שווה בין אחריות בנזיקין לאחריות בפלילים (דהיינו, אי שפיות היא גם הגנה נזיקית).
3. גישת ביניים לפיה יש צורך של יסוד נפשי מיניאלי של שליטה ואין הכרח כי המזיק הבין את מעשיו ו/או משמעותם המוסרית.

השופט רובינשטיין קבע כי מתוך שלוש הגישות הנ"ל, הגישה השלישית היא, לדידו, הראויה ביותר. לשיטתו, גישה זו הייתה המתאימה ביותר למקרה דנן וזאת משום שהיא תאמה את העמדה שהוזכרה בתזכיר חוק ממונות (הקובע כי חסינות נזיקית תינתן רק לאדם אשר לא שלט על תנועות גופו). השופטים קבעו כי עסקינן בשאלה משפטית אשר החוק איננו עוסק בה. אי לכך, נעשה על ידם "מאמץ להגינות" אשר יתיר מסלול נזיקי לקורבן לתבוע פיצויים מחד, ולא יטיל אחריות על מי שהיה נתון במצב של אובדן שליטה מאידך.

השופט רובינשטיין הדגיש כי אמנם החברה צריכה לתמוך ולסייע בהשתלבותם של חולי נפש, אך כאשר חולה הנפש פוגע בקורבן תמים, ייתכן כי יש להכיר בכך שידו של האחרון תהיה על העליונה. כמו כן, הדגישה השופטת מרים נאור, הטלת אחריות על חולי נפש תעודד פיקוח ושמירה על האחרונים על ידי קרובי משפחתם.