דחיית טענת התיישנות בתביעת ביטוח המבוססת על פוליסת תאונות אישיות

דרגו את המאמר

דחיית טענת התיישנות בפוליסת תאונות אישיות

תא (חי') 16828-06‏

אדם לקה במהלך עבודתו באירוע מוחי חמור. לאחר האירוע, הנפגע הגיש תביעות פיצוי בגין נזקיו כנגד גורמים כגון המעסיקה (בשל "רשלנותה") והמוסד לביטוח לאומי (מתוקף היות האירוע תאונת עבודה). בשלב מסוים, התובע הבין כי הוא מבוטח גם בפוליסת ביטוח תאונות אישיות. עם זאת, "הבנה" זו הגיעה באיחור מסוים וחברת הביטוח טענה שהתביעה התיישנה. בית המשפט היה סבור אחרת.

חברת הביטוח טענה כי התובע ידע שיש לו פוליסת ביטוח תאונות אישיות בכל זמן נתון, הן לפני והן אחרי האירוע המוחי. לטענתה, התובע לא פנה לשום גורם אצל הנתבעת, עד לספטמבר 2005, ואז הוא כבר היה עמוק עמוק בתוך תקופת ההתיישנות.

      קראו עוד בתחום:

• נפילה בגין רגל רדומה - בית המשפט דחה את תביעת הביטוח
• קייטנה לא דאגה לפוליסת ביטוח תאונות אישיות - האם תשלם פיצויים?
• האם התיישנות תביעת קטין שהוגשה מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות?
• האם התאבדות הינה מקרה ביטוח כאשר מדובר בפוליסת תאונות אישיות?

התובע ניסה להיתלות בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כי במידה ונעלמו מתובע בתביעת ביטוח העובדות אשר היוו את עילת התביעה, מסיבות אשר לא היו תלויות בו, ואשר הוא לא היה יכול לדעת עליהן אף בזהירות סבירה, תקופת ההתיישנות תתעכב ותחל עם היוודע העובדות לתובע. למעשה, כל עובדה אשר חיונית לשם ביסוס עילת התביעה, אשר בלי אזכורה וידיעתה לא ניתן להגיש את התביעה, ולא כל שכן להצליח בה, נכללת במסגרת "העובדות אשר מהוות את עילת התובענה".

התובע טען כי הוא ידע על הפוליסה הקולקטיבית רק לאחר התאונה ורק לאחר שרעייתו הבחינה כי מדי חודש מנוכה משכרו סכום בגין ביטוח תאונות. לדבריו, חברת הביטוח הכחישה בתחילה את קיומה של הפוליסה, והפוליסה נמצאה רק לאחר התעקשות ופניות רבות. כמו כן, התובע הוסיף כי הפוליסה נשלחה לוועד העובדים ומעולם לא הומצאה לידיו באופן פרטני.

בית המשפט קבע למעשה כי השאלה אשר עמדה במרכזו של הדיון הייתה האם בפרק הזמן אשר עבר עד לקבלת פרטי המבטח והמצאת הפוליסה, החל מרוץ ההתיישנות. בפסק הדין נקבע כי יש לענות על שאלה זו בשלילה, וזאת בהתאם לנסיבותיו החריגות של מקרה זה.

הנסיבות השונות מצדיקות את הארכת מרוץ ההתיישנות

השופט ציין כי חברו בעניינו של התובע נסיבות שונות אשר חיבורן ביחד יכול להצדיק את ההגעה למסקנה האמורה. בפסק הדין הודגש כי התובע "לא זנח את ענייניו" ופעל מיום הפגיעה על מנת למצות את זכויותיו. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי (וזאת על מנת שהוא יוכר כנפגע עבודה), וכן הגיש תביעה נזיקית כנגד מעסיקתו הישירה.

בית המשפט קבע כי מרוץ ההתיישנות אכן התחיל במועד קרות התאונה. עם זאת, במקרה דנן, נקבע כי היות ומדובר בפוליסת תאונות אישיות אשר התובע כלל לא קיבל לידיו, היה מקום "לחרוג מן הכללים הדווקניים הנ"ל". לאמור, נקבע כי ניתן להאריך את המועדים והסייגים הקבועים בחוק ובפוליסה.

"גם אם נקבל את טענותיה של חברת הביטוח במקרה זה, כי היה בכוחו של המבוטח למצוא את זהות המבטח מיד לאחר התאונה, או לפחות שנה לאחר מכן, וזאת למרות הנכות הנוירולוגית הגבוהה אשר נגרמה לו", נכתב בפסק הדין, "הרי שאין זה צודק להתעלם מכך שהתובע כלל לא ידע מי היא חברת הביטוח ומידע זה לא היה ברור כלל גם לחברת הביטוח ולא לוועד העובדים".

חברת הביטוח טענה כי מצבו של התובע אפשר לאחרון להתחקות אחריה כבר לאחר התאונה, וזאת ניתן לראות מתשובותיו לחוקר המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט דחה קביעה זו. ראשית, נקבע כי לא ניתן להתעלם מהנכות הנוירולוגית הקשה של התובע לאחר התאונה (הוא בקושי דיבר ובקושי הלך). כמו כן, ב"כ של התובע ניסה לברר את הפרטים בנוגע לפוליסה, אשר היו אמורים להיות ברורים ונגישים, אך חברת הביטוח לא נהגה כראוי ולא דאגה למשלוח הפוליסה כנדרש. ב"כ התובע אף הוכיח זאת בפניה לפועלים אחרים שעבדו עם התובע, אשר גם הם לא ידעו אודות המבטחת (ותנאי הפוליסה).

לסיכום,

בית המשפט קבע כי אין ספק שהתובע, אשר לא ידע את פרטי חברת הביטוח ומספר הפוליסה, לא היה יכול להגיש תביעה מכוח פוליסת הביטוח לאחר התאונה שאירעה לו. זאת ועוד, כל עוד לא היו בידיו תנאי הפוליסה, ופסיקת בית הדין לעבודה (בנוגע לתביעה נגד המל"ל להכיר בו כנפגע תאונת עבודה), לא התגבשו מלוא העובדות אשר גיבשו את עילת התובענה. "בית המשפט איננו יכול להרשות עידוד של חברות ביטוח לגבות פרמיות בביטוח קולקטיבי מצד אחד ולנסות ולטשטש את זהותן כאשר מבקשים למשש זכויות לקבלת תגמולים על פי הפוליסה הקולקטיבית, מצד שני", נכתב בפסק הדין.