האם התיישנות תביעת קטין שהוגשה מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות?

דרגו את המאמר

דחיית טענת התיישנות בתביעת ביטוח בגין תאונת תלמיד

ת"א 50405-10-10

האם חברת ביטוח יכולה לטעון כי תביעה שהוגשה בגין תאונת תלמיד התיישנה וזאת משום שמרוץ ההתיישנות חלף זה מכבר בעוד היא מנהלת משא ומתן לסילוק התביעה עם התובע ובאת כוחו? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית המשפט השלום בראשון לציון.

התובע, יליד 1989, נפגע כאשר היה בן 17 שנים בגבו ובידו. התאונה אירעה באוגוסט 2006, ותביעה בעניינה כנגד חברת הביטוח, מכוח פוליסת תאונות אישיות, הוגשה באוקטובר 2010. חברת הביטוח טענה כי דין התביעה להידחות, וזאת מחמת התיישנות.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מהווה אפוא חקיקה ספציפית וקובע דין מיוחד בנוגע לתביעות ביטוח מבחינת התיישנות. על פי סעיף זה, תביעת ביטוח תתיישן ככל שעברו שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח. במקרה דנן מדובר בפוליסת תאונות אישיות. אי לכך, המועד ממנו נמנית תחילת תקופת ההתיישנות הינו מועד קרות התאונה,

דהיינו, אוגוסט 2006. יחד עם זאת, היות והתובע היה קטין בתאריך זה, מניין ההתיישנות בעניינו מתחיל לרוץ במלאות לו 18 שנים. דהיינו, התאריך בו החלה תקופת ההתיישנות לרוץ היה 8.8.2007, והתאריך בו היא הסתיים היה בהתאמה – 8.8.2010.

השתלשלות האירועים במקרה

בין הצדדים התחילו כבר ב-שנת 2009 מהלכים ליישוב תביעת הביטוח. ב"כ התובע פנתה לחברת הביטוח במכתב דרישה, וחברת הביטוח שלחתה תשובה והפנייה לבדיקת מומחה מטעמה. בדצמבר 2009, לאחר הבדיקה אצל מומחה הנתבעת, נשלח שטר סילוק, חוות דעת מומחה הנתבעת, ומכתב לוואי בו נרשם "מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות".

בתחילת שנת 2010 השיב התובע באמצעות ב"כ כוחו במשלוח חוות דעת נגדית. שלושה שבועות לאחר מכן השיבה חברת הביטוח כי חוות הדעת מטעם התובע נמצאת בבדיקה וכן ביקשה מסמכים נוספים לעניין ימי היעדרותו לאחר התאונה.

במרץ 2010 ב"כ התובע שבה ופנתה לחברת הביטוח בסוגיות שונות בנוגע לנכותו של מרשה. חברת הביטוח השיבה כי לאור הפערים היא ממליצה על בדיקה משותפת. באפריל 2010 ביקשה ב"כ התובע הצעת שמות מומחים ובמאי שלחה הנתבעת מכתב תשובה אשר לטענת ב"כ התובע – לא התקבל במשרדה.

באוגוסט 2010 פנתה ב"כ התובע במכתב תזכורת לנתבעת וזו טענה כי מכתב בעניין נשלח כבר במאי. מכתב זה נמסר למשלוח מ-5.8.2010, והגיע למשרדי ב"כ התובע לאחר תקופת ההתיישנות ב-9.8.2010.

הודאה בקיום הזכות

התובע טען כי כתב הסילוק אשר נשלח לו על ידי חברת הביטוח מהווה הודאה בקיום זכות לפי משמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. חברת הביטוח טענה, לעומת זאת, כי כתב הסילוק נשלח במסגרת מו"מ בין הצדדים אך משא ומתן זה איננו עוצר את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט קבע כי אכן משא ומתן איננו עוצר את תקופת ההתיישנות, אך נסיבות מקרה זה הינן שונות וזאת משום שלא מדובר במשא ומתן בעלמא אלא בניסיונות ממשיים להביא לסילוק התביעה.

בית המשפט קבע כי:

1. חברת הביטוח לא כללה בתוך כתב הסילוק תניה לפיה כתב זה כפוף לטענת ההתיישנות.
2. כתב הסילוק נשלח בצירוף חוות דעת רפואית, מומחה מטעם חברת הביטוח, ובה נאמר "זכאי להכרה בנכות בשיעור 9.75%".
3. לאחר שב"כ התובעת סברה שהנכות המגיעה למרשה אמורה להיות גבוהה יותר, החלה תכתובת בין הצדדים במהלכה הוצע על ידי חברת הביטוח לערוך לנפגע בדיקה משותפת.

בית המשפט ציין כי חברת הביטוח לא חלקה לאורך כל התקופה על קיום זכותו של התובע לקבל פיצויי. המחלוקת נגעה אפוא לגובה הפיצוי. למעשה, הנתבעת אף הציעה לתובע פיצויים בסך כ-40,000 שקלים בגין נזקיו. נסיבות חריגות אלה, קבע השופט, לימדו כי כל אדם סביר היה מניח שהנתבעת מכירה בחובתה על פי הפוליסה והמחלוקת שנותרה היא בדבר שיעור הפיצוי. לסיכום, לא אחת הוכר בפסיקה, כמו גם במקרה דנן, כי כתב סילוק מהווה הודאה במקצת הזכות.