דחיית תביעה של חב` ביטוח בהעדר הבאת הסוכן לעדות

דרגו את המאמר

 

לא אחת, חברות גדולות טוענות כי לקוחות ביצעו איתם התקשרות, ומסרבים לשלם עבור השירות. בדרך כלל, במידה והאזרח מתעקש על חוסר רצונו לשלם עבור שירות שהוא לא ביקש, החברות הללו מגישות תביעות בסדר דין מקוצר.

 

תביעה בסדר דין מקוצר, מתאפיינת בכך שאם הנתבע לא מגיש בקשה להגיש כתב הגנה, התובע יכול לבקש מבית המשפט ליתן פסק דין בהיעדר הגנה. אחוז גבוה מאוד מהתביעות שמוגשות בסדר דין מקוצר, מוגשות נגד אנשים שאינם מבינים במערכת המשפטית. נוסף לכך, התביעות בדרך כלל הינן על סכומים נמוכים, שאינם מצדיקים פנייה לעורך דין. על כן, רוב הנתבעים בדרך זו, אינם מגישים כלל את הבקשה להגיש כתב הגנה.

 

במידה והנתבע כן מגיש בקשה להגשת כתב הגנה, בקשתו מתקבלת במידה ויש לו נימוקים סבירים, כנגד התביעה ומדוע היא אמורה להידחות? במקרה זה, בקשת הרשות להתגונן הופכת להיות כתב ההגנה של הנתבע, והצדדים מוזמנים לניהול משפט. במהלך המשפט, בעת מחלוקת לגבי השאלה, האם בוצעה ההתקשרות או לא, יש כללים לגבי חובות ההוכחה של הצדדים. הדגמה לכללי ראיות מסוג זה, ניתן לראות בפסק דינו של השופט מנחם קליין.

טענות הצדדים

התובעת, חברת ביטוח, טענה כי לבקשתו של הנתבע, הונפקה לו פוליסת ביטוח. הפוליסה הונפקה באמצעות סוכן ביטוח, אבל הנתבע מסרב לשלם עבור הפוליסה. בית המשפט מציין, כי למרות מכתבים חוזרים ונשנים ששלחה חברת הביטוח לנתבע, זה לא שילם את חובו.

 

הנתבע לעומת זאת, טען כי הזמין רק הצעת מחיר. הוא הוסיף כי לצורך הצעת המחיר, הסוכן דרש לערוך סקר במקום עסקו של הנתבע. הסוקר אכן הגיע וקבע כי יש צורך להתקין מערכת אזעקה. הנתבע טען כי סוכם בין הסוכן והנתבע, כי חברת הביטוח תשתתף בעלות התקנה של האזעקה. לדבריו של הנתבע, ההשתתפות לא התקבלה והביטוח לא נכנס לתוקף מעולם. הנתבע מוסיף וטוען כי לא חתם על דו"ח הסוקר, והחתימה שהופיעה שם אינה חתימתו.

דיני הראיות במשפט אזרחי, מכירים בשני מושגים שונים. המושג הראשון, הינו נטל השכנוע. נטל השכנוע נוגע בשאלה מי אמור לשכנע בצדקת טענתו, בהסתברות שהיא גבוהה מ-51%? במידה ובסוף המשפט, כפות המאזניים נשארות שקולות, כלומר אף אחד לא הצליח לשכנע בצדקתו, והמצב נשאר 50-50, נהוג לומר כי לא הורם נטל השכנוע.

 

במצב זה, מי שמוטל עליו נטל השכנוע, מפסיד במשפט. בדרך כלל, נטל השכנוע מוטל על התובע במשפט. מושג שני, הינו נטל הבאת הראיות. נטל זה נוגע בשאלה, מי אמור להביא את הראיות למשפט? בדרך כלל, התובע הוא גם זה שאמור להביא את הראיות שיתמכו בגרסתו.

במקרה זה, בית המשפט החליט כי התובעת לא הרימה את נטל הבאת הראיה, ולא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש. העדויות של הנתבע היו אמינות, והתובעת לא הצליחה להפריך אותן. משקל חשוב מאוד, ניתן לעבודה שהתובעת לא הביאה את הסוקר או את סוכן הביטוח, להעיד. הנטל להביא עדים שעשויים לשפוך אור על ההתרחשות, היה מוטל במקרה זה על התובע.

 

כאשר בעלי הדין לא מביאים עד רלוונטי, שיכול לחזק את גרסתם, נוצר הרושם אצל בית המשפט, כי אותו בעל דין חושש מעדותו של עד זה. עמדה זו מתבססת על כך, שאם אדם טוען כי יש בידו ראיה שמחזקת את גרסתו, והוא נמנע מלהביא ראיה זו, הדבר פועל לרעתו. מובן שיש משקל גדול לשאלה, האם הראיה הינה משמעותית או לא? לא כל אי הבאה של ראיה, תחרוץ את דין ההחלטה של בית המשפט.

לסיכום, במידה ובעל דין טוען עובדה מסוימת, כדאי לו מאוד לנסות ולהביא ראיות שיתמכו בעמדה זו, בין אם הוא התובע, ובין אם הוא הנתבע.