תביעה נגד וינגייט בעקבות פציעה בפעילות ספורטיבית

דרגו את המאמר

פציעה של סטודנטית לחינוך גופני בוינגייט ותביעה בגין נזקי גוף

(חי') 12760/07 תא (חי') 12760-07‏

סטודנטית לחינוך גופני במכון וינגייט נפצעה במהלך שיעור, וזאת משום ש"נחתה לא טוב" על רגלה באימון קפיצות. בעקבות האירוע, התובעת, אשר נפגעה בברכה, הגישה תביעה כנגד מכון וינגייט. בכתב התביעה העלתה התובעת שורה של טענות בנוגע לרשלנותו של המכון כלפיה. האם מדובר בתאונת תלמיד אשר הצדיקה תביעה כנגד מוסד הלימודים?

כפי שצוין לעיל, התובעת הייתה בתקופה נשוא התובענה סטודנטית במכללה לחינוך גופני על שם וינגייט. במהלך שיעור הכנה למבחן כדור יד, אירעה התאונה אשר ישבה בבסיס התביעה דנן. התובעת נפצעה בברכה כאשר מעדה במהלך קפיצה מקו לקו (כאשר המרחקים בין הקווים המסומנים היו של כשניים עד שלושה מטרים).

      קראו עוד בתחום:

• פציעה במהלך שיעור התעמלות - פיצויים לתלמידה שנפגעה
• פציעה בשיעור ג'ודו בטכניון - פיצויים לסטודנט
• פיצויים עקב תאונה בחדר כושר - אימון ספורט
• האם העובד יפוצה בגין תאונה שארעה במהלך יום ספורט?
• פיצויים בגין פציעה בתחרות משיכת חבל

הסטודנטית הגישה כנגד מכון וינגייט תביעה וטענה כי המכון היה אחראי לנזקיה וזאת משום שאלה נגרמו במהלך קפיצה במסגרת שיעור הכנה למבחן. לטענתה, היא הייתה מחויבת לבצע את הקפיצה, מתוקף היותה סטודנטית במקום, וכך הוכתב לה על ידי המורה לחינוך גופני. הסטודנטית הוסיפה כי מדובר בקפיצה אשר, לפי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, אין לבצעה על משטח קשיח. כמו כן, התובעת טענה עוד כי המורה לחינוך גופני הפרה כלפיה את חובת הפיקוח על ביצוע הקפיצה ועל אמצעי הבטיחות הנאותים.

מכון וינגייט טען כי יש לדחות את התביעה וזאת משום שלא היה פגם בתרגיל והתובעת ביצעה בעבר תרגילים מסובכים יותר. כמו כן, נטען כי כאשר מבוצעת פעילות ספורטיבית, פציעות הינן סיכון טבעי אשר איננו מקפל בתוכו אחריות נזיקית.

"הנכנס למקלחת אינו יכול לטעון כי הרצפה רטובה"

בית המשפט השלום בחיפה, אשר לפתחו הונחה התביעה, קבע כי דינה להידחות. בפסק הדין נקבע כי בטרם בית המשפט נדרש לשאלת הרשלנות, היה עליו לבחון האם הייתה בין הצדדים חובת זהירות על שני מרכביה (המושגי והקונקרטי). אכן, לא הייתה מחלוקת כי מכון וינגייט היה חייב בחובת זהירות מושגית כלפי התובעת, וזאת מכוח קיומם של יחסי "מוסד חינוכי-סטודנטית".

עם זאת, מבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, דהיינו – הפרתה של חובת הזהירות במקרה הספציפי, בית המשפט קבע כי לא כל יצירת סיכון מקימה חבות בנזיקין (וזאת גם אם היה ניתן לצפות את הנזק מראש). "המתנדנד בנדנדה לא יוכל לטעון לנזק הצפוי מפעולה זו, והנכנס למקלחת איננו יכול לטעון כי הרצפה הרטובה גרמה להחלקתו", נכתב בפסק הדין. במקרים כגון דא, הלכה פסוקה היא כי אין להטיל חובת זהירות קונקרטית על המזיק כאשר עסקינן ב"סיכון סביר".

ניתן אפוא לומר כי חובת הזהירות הקונקרטית איננה קיימת על מנת למנוע כל סיכון וסיכון, אלא רק סיכונים אשר דורשים נקיטה של אמצעי זהירות סבירים. במקרה דנן, בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענותיה של התובעת לכך שהסיכון בקפיצה היה סיכון בלתי סביר. בית המשפט הגיע למסקנתו הנ"ל מחמת שלושה טעמים עיקריים:

1. בעת התאונה, התובעת הייתה סטודנטית אשר בחרה מרצונה החופשי ללמוד הוראת חינוך גופני. אי לכך, ניתן לקבוע כי התובעת ידעה שלימודים אלה, הכוללים פעילות ספורטיבית, טומנים בחובם גם סיכונים מסוימים. עסקינן אפוא ב"הסתכנות מרצון".
2. סיכונים רבים כרוכים ושלובים בעיסוק בפעילות ספורטיבית. למעשה, כל אימת שסיכונים אלה הינם "רגילים וטבעיים" לא קיימת לנפגע עילת תביעה. במקרה דנן, התובעת הכירה היטב את המגרש נשוא התובענה והיא ביצעה בו פעולות רבות בעבר. מבחינה ספציפית, הפציעה בברך נגרמה בעקבות "נחיתה לא טובה" בקפיצה. בית המשפט קבע כי הוא לא התרשם שהיה מדובר ב"קפיצה אשר דרשה מיומנות מיוחדת".
3. בית המשפט קבע כי טענותיה של התובעת בדבר הוראות חוזר המנכ"ל לא היו יכולות להואיל לאחרונה. ראשית, מדובר בחוזר מנכ"ל הנוגע לבתי ספר ולא למוסדות חינוך להשכלה גבוהה. שנית, התובעת לא הוכיחה כיצד מזרונים אשר היו מונחים במקום האירוע היו מונעים את התרחשות הנזק.

"עם כל הצער שבדבר", נקבע בפסק הדין, "תאונות עלולות לעיתים להתרחש ללא כל אשם או התרשלות. יתרה מכך, אף התובעת, אשר היום עובדת כמורה לחינוך גופני, הסכימה כי תלמיד או אדם עלולים ליפול במהלך פעילות ספורטיבית מבלי שהיא, כמורה לספורט, תהיה אשמה בזה".