גמלת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי לא תתקבל בגין העדר תושבות - OCD
| דרגו את המאמר |
|
דחיית תביעה לגמלת נכות כללית לסובל מ-OCD בגין העדר תושבות בישראל
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אדם הסובל מ-OCD להכיר בו כזכאי לגמלת נכות כללית. בפסק הדין בעניין הערעור נקבע כי הערכאות השונות אשר דנו בעניינו של העותר עשו זאת בענייניות ותוך התייחסות למסמכים הרפואיים הרלבנטיים. למעשה, בית המשפט דחה את הטענה כי המועד להכיר בזכותו של העותר לגמלה הוא מועד פריצת המחלה. השופטים כתבו כי לשון החוק ברורה והמועד הרלבנטי לעניין זה הוא מועד אי הכושר להשתכר.
העותר, יליד 1973, סובל מהפרדה טורדנית כפייתית (OCD) ובהיותו בן 20 עלה עם משפחתו לישראל. לטענת העותר, הוא סבל מההפרעה עוד בטרם עלה לארץ והיא באה לידי ביטוי בכך שהוא נמנע מכל מגע עם אדם זר. לאחר עלייתו לארץ, נטען כי מצבו הנפשי החמיר.
קראו עוד בתחום:
כתשע שנים לאחר העליה, עזב העותר את ישראל ועבר להתגורר בארצות הברית. במהלך שנים אלו חזר העותר לביקורים בארץ לתקופות קצרות בלבד. בעקבות משברים קשים בחיי הנישואין, ובגין פיטוריו מעבודתו בארצות הברית, החמיר מצבו הנפשי של העותר באופן משמעותי והוא אף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי.
לאחר שחרורו מבית החולים, חזר העותר לישראל וגם בארץ התאשפז בבית חולים לבריאות הנפש. בעקבות האירועים הגיש האחרון תביעה לביטוח הלאומי לתשלום גמלת נכות כללית. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי העותר סובל מאי כושר משוקללת בשיעור של 76% בגין התקופות השונות. עם זאת, הוועדה קבעה כי העותר אינו זכאי לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי וזאת משום שאי הכושר נגרם לו בטרם היה תושב ישראל.
סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי
הועדה הסתמכה על סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כי נכה זכאי לגמלת נכות כללית במידה ואי הכושר להשתכר נגרם לו במקביל להיותו תושב ישראל. העותר הגיש ערעור על החלטה זו ובערעורו טען כדלקמן - הוא החל לסבול מן ההפרעה עוד בשנת 1997 ולא בשנת 2003 (כפי שקבעה הוועדה).
וועדת העררים דחתה את הערר וקבעה כי בהעדר תיעור רפואי בישראל לא ניתן להקדים את תקופת הנכות. העותר לא וויתר והגיש ערעור על כך לבית הדין לעבודה. בית הדין לעבודה קיבל את הערעור בקובעו כי החלטת הועדה לא הייתה מנומקת דיו ועל כן הוחזר עניינו של העותר לוועדה. עם זאת, הועדה דחתה את ערעורו של העותר פעם נוספת.
בהחלטתה החדשה, הועדה ציינה כי העותר אמנם דיווח על דיכאון כבר בשנת 1997, אך סימני ההפרעה הטורדנית הכפייתית הופיעו אצלו רק בשנת 2003. כמו כן, הועדה הוסיפה כי הוצג בפניה תיעוד מסוים המוכיח שבשנה זו העותר עבד ועל כן אין עסקינן במחלה הגורמת לנכות תפקודית. הועדה הפנתה למסמך רפואי מאפריל 2006, אשר ניתן במוסד לבריאות הנפש בארצות הברית, ובו צוין כי העותר סובל מהפרעה במשך שלוש שנים.
העותר לא הרים ידיים והגיש ערעור נוסף לבית הדין לעבודה. ערעור זה נדחה והעותר המשיך והגיש בקשת ערעור לבית הדין הארצי. במסגרת בקשת הערעור הציג העותר חוות דעת רפואית מטעמו אשר נערכה על ידי פסיכיאטר. לפיה נטען כי העותר סובל ממחלה נפשית כבר מילדותו ובשנת 1997 התפרצה המחלה ביתר שאת. בית הדין הארצי דחה את הערעור בקובעו כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא.
בית המשפט העליון דוחה את הערעור האחרון: "לשון החוק ברורה"
גם בית המשפט העליון קבע כי דין הערעור על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה להידחות. השופטים כתבו כי מדובר בעניין אשר הונח בפניהן של שלוש ערכאות שיפוטיות ומעין שיפוטיות. כמו כן, צוין כי לא נתגלתה בפסק הדין של בית הדין הארצי טעות משפטית מהותית. "נסיבות חייו של העותר אינן פשוטות, אך לשון החוק הינה ברורה, ורק מי שהיה תושב ישראל בעת שנגרם לו אי כושר יהיה זכאי לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי", נכתב בפסק הדין.
השופטים הוסיפו, למעלה מן הצורך, כי גם אם היו הם מקבלים את חוות דעתו של הפסיכיאטר מטעם העותר, עדיין דין העתירה היה להידחות. בפסק הדין צוין כי הוראות החוק הינן ברורות וזכאות לגמלות נכות נולדת עם אי הכושר ולא אם התפרצות המחלה.
לאור המסמכים שהוצגו, לפיהם עד שנת 2003 העותר עבד והשתכר למחייתו, לא הייתה משמעות לשאלה אימתי התפרצה המחלה. במקרה דנן, עסקינן בליקוי שהינו מחלת ה-OCD. מן החומר שהיה בפני הערכאות השונות עלה כי אי הכושר להשתכר נגרם לעותר כאשר הוא היה תושב חוץ בארצות הברית. לפיכך, שעד עד אז השתכר למחייתו.
