דחיית ערעור בנוגע לתגמולים רטרואקטיביים לפדוי שבי ממלחמת יום כיפור

דרגו את המאמר

העליון: פדוי שבי ממלחמת יום כיפור לא יקבל תגמולים רטרואקטיביים

מאיר בוחבוט, אשר נפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור, זכה רק בסוף שנות התשעים להכרה בנכותו הנפשית על ידי קצין התגמולים. ההכרה המאוחרת בפדוי השבי התבססה על שינויים בגישה הרפואית בנוגע לסוגייה של נפגעי הטראומה. לאחר ההכרה בו, בוחבוט פנה לקצין התגמולים וביקש לקבל את התגמולים המגיעים לו בדיעבד. קצין התגמולים סירב, ולאחר הליכים בערכאות השונות, בית המשפט העליון קיבל את טענות משרד הביטחון. 

מדובר בפרשה אשר הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון. כפי שצוין לעיל, בוחבוט שהה בשבי המצרי במשך כ-40 ימים. לאחר שחרורו, הוא הגיש בקשה להכיר בנכותו הנפשית. עם זאת, בקשתו נדחתה בשל התפיסה הטיפולית אשר "שלטה בכיפה" בשנות ה-80 בישראל. בשלהי שנות ה-90, בוחבוט הגיש למשרד הביטחון בקשה נוספת ובמסגרתה עתר כי עניינו ייבחן מחדש.

      קראו עוד בתחום:

• תביעה להכרה בנכות נפשית ממשרד הביטחון בעקבות סיוטים
• הלם קרב לאחר מלחמת לבנון השנייה והתפתחות סוכרת נעורים
• תביעת נכות נפשית עקב נכות פיזית - קצין תגמולים
• צה"ל - תביעה בגין פגיעה נפשית במהלך שירות צבאי
• תביעה נגד קצין התגמולים אשר הוגשה לאחר מות הנכה

לדבריו בבקשה זו, לאור השינויים בתפיסות הטיפוליות באשר לנפגעי טראומה, יש להכיר בפגימה הנפשית אשר נגרמה לו כתוצאה מהשהייה בשבי המצרי. קצין התגמולים קיבל את התביעה אך דחה את בקשתו של הנכה לתגמולים למפרע. יודגש כי השינוי בתפיסה הטיפולית קובע כי יש להכיר ב-50% נכות נפשית לפחות לפדוי שבי, גם ללא קשר למצבו הנפשי בפועל. כפי שצוין לעיל, התגמולים אושרו לבוחבוט רק החל ממועד ההכרה.

הערעור בעליון

בוחבוט הגיש ערעור על החלטה זו לוועדה לעררים. הוועדה לעררים קיבלה את הערר וקבעה כי הנכה היה זכאי לתגמולים למפרע משנת 1983 (יום שחרורו הרשמי מצה"ל). עם זאת, קצין התגמולים הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וערעורו התקבל. בוחבוט לא אמר נואש והגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק הדין הנ"ל. בית המשפט העליון דן בבקשה כערעור, אך דחה אותה לגופה.

במסגרת הערעור בעליון, המערער טען כי קצין התגמולים היה יכול לסייע לו בכך שהייתה נמסרת לו הודעה אודות השינוי במדיניות הרפואית. כמו כן, לדבריו, אין ספק שהוא סבל מנכות נפשית כבר מיום שחרורו ועל כן הוא זכאי לתגמולים באופן רטרואקטיבי. מנגד, משרד הביטחון טען כי חוק הנכים איננו מאפשר פסיקת תגמולים רטרואקטיבית אלא בעבור שנה אחת בלבד. קצין התגמולים טען עוד כי בוחבוט לא הציג מסמכים רפואיים אשר העידו על מצבו הנפשי לאחר השחרור ונראה דווקא כי חל אצלו שיפור משמעותי בשנים שלאחר מכן. יתרה מכך, קצין התגמולים הדגיש כי המענה עבור פדויי שבי אשר זכויותיהם קופחו לכאורה בגין התפיסה הרפואית הקודמת, לא נמצא בחוק הנכים אלא בחוק תשלומים לפדויי שבי.

השופטת ברק-ארז קבעה - בצער רב, לטענתה - כי דין הערעור להידחות. בפסק הדין נקבע כי חוק הנכים, בנסיבות המדוברות דכאן, צופה את פני העתיד ואיננו מביט לאחור. מדובר בנסיבות בהן הוגשה תביעת נכות בסמוך לאירוע אשר נדחתה, ועניינו של המבוטח נפתח מחדש לאחר שנים רבות. "חרף האהדה למבקש-המערער, אין בידי לקבל את טענותיו ועלי לדחותן נוכח הוראות החוק המפורשות", כתבה השופטת בפסק הדין.

למרות שהתביעה נדחתה, השופטת מתחה ביקורת על קצין התגמולים וקבעה כי במקום בו משתנית הגישה הטיפולית, והדבר יכול להיות משמעותי עבור נכים מסוימים, מצופה ממשרד הביטחון לפעול על מנת ליידע את האחרונים באשר לסיכויי השיפור בזכויותיהם ובתגמולים המגיעים להם. "חובה על קצין התגמולים להביא לידיעת אוכלוסיית הנכים אודות שינויים בגישה רפואית אשר מנחה אותו ואת החלטותיו, ואשר יכולות להיות לה השלכות רוחביות", נכתב בפסק הדין.