צה``ל - תביעה בגין פגיעה נפשית במהלך שירות צבאי

דרגו את המאמר

תביעה בגין פגיעה נפשית במהלך השירות הצבאי

על פי תקנות הנכים, ניתן לקבל הכרה כנכה לא רק בגין פגיעה גופנית אלא גם עקב מחלה נפשית. אולם, במקרים בהם מדובר בפגיעה מעין זו, עולה קושי להוכיח את הקשר הסיבתי בין האירוע הנזיקי לפרוץ המחלה, או להחמרתה. שכן, מדובר במחלות אשר הגורם להן אינו ידוע, לרוב, ואינו ניתן לצפייה. דוגמא לקושי זה ניתן לראות בפסק הדין דנא, שנידון בבית משפט השלום בירושלים.

במקרה דנן, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת הועדה בעניינו של המערער. הלה לקה במחלה נפשית במהלך שירותו הצבאי. החייל טען כי האירוע אשר גרם לפרוץ המחלה היה חקירת מצ"ח שהתנהלה כנגדו, בעקבות חשדות להטרדה מינית של חיילים והתנהגות לא הולמת. על פי העובדות, מיד בתום החקירה, המערער התמוטט והופנה לטיפול על ידי גורמי בריאות הנפש בצה"ל.

במהלך שנת 2000, המערער פנה לקצין התגמולים וביקש להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959. לאחר פנייתו, המערער עבר מספר בדיקות פסיכיאטריות. המומחה שבדק אותו המליץ לקצין התגמולים להכיר בקשר גרימתי בין מצבי הדיכאון והחרדה לבין נסיבות השירות. אולם, תביעתו נדחתה על ידי קצין התגמולים. לכן, הוגש ערעור לועדה. חברי הועדה הכירו בקשר בין השירות הצבאי להחמרה במצבו הנפשי של המערער. אולם, לא נקבע מה היה שיעור ההחמרה. על החלטה זו שני הצדדים ערערו.

טיעוני הצדדים

לטענת המערער, היה על הועדה להכיר בקשר גרימה מלא בין מצבו הנפשי והשירות הצבאי. מנגד, קצין התגמולים טען כי לא היה מקום להכיר בקשר של החמרה או גרימה, למרות שמחלת הנפש פרצה בעקבות אירוע שהיה קשור לשירות הצבאי. שכן, לטענתו, החקירה במצ"ח לא הייתה בגדר אירוע מיוחד לשירות הצבאי ולא היה מקום להחיל את חוק הנכים על מי שבהתנהגותו גרם לכך שתתנהל נגדו חקירה.

קצין התגמולים הכיר בכך שחוק הנכים לא נזקק לסוגיית האשם על מנת להכיר בזכויות החייל הנכה. לשיטתו, במקרים בהם היה מדובר בחקירות מצ"ח, היה מקום להכיר בנכות רק כאשר נפל פגם בהליך או כאשר החקירה התנהלה באופן לא תקין. הוא הדגיש כי בית המשפט נדרש לבדוק את הלך החקירה מהפן הסובייקטיבי והאובייקטיבי. קרי, לא היה די בתחושותיו האישיות של המערער באשר לאופן ניהול החקירה נגדו. לדידו, במקרה זה לא נפלו פגמים בחקירה. על כן, בית המשפט התבקש שלא להכיר בקשר בין החקירה למחלה.

דיון והכרעה

בפתח הדיון נקבע כי החלטת הועדה קמא הייתה שגויה. שכן, לא הייתה מחלוקת כי מחלתו של המערער התפרצה לראשונה במהלך השירות הצבאי. משכך, לא היה יכול להיות קשר של החמרה בין מצבו הנפשי לאירוע שהתרחש בעת השירות. על כן, השופט נדרש לבחון האם התפרצות המחלה נבעה מהשירות הצבאי והאירועים שהתרחשו במהלכו.

לדעת השופט, המחלה נגרמה עקב ובשל תנאי השירות. שכן, במקרה זה היה מדובר במחלת נפש. קרי, מחלה קונסטיטוציונית אשר מקור התלקחותה לא היה ברור. כלומר, לדעת השופט, העובדה שהמחלה הייתה עלולה להתפרץ גם שלא עקב השירות, לא שללה את קיום הקשר הסיבתי בין האירועים. אולם, על המערער היה להצביע על אירוע מיוחד אחד או יותר שהתרחשו בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. לדעת השופט, האירוע שגרם לפרוץ המחלה היה חקירה משטרה צבאית.

לשיטתו, היה מדובר באירוע מיוחד ולא שגרתי, גם אם לא נפלו במהלך החקירה פגמים. חקירה זו יצרה מתח רב ואי וודאות אצל המערער ודי היה בה כדי לקיים את דרישת המיוחדות לצורך התלקחות המחלה. לפסיקתו, העובדה שהחקירה הייתה יכולה להתנהל גם בחיים האזרחיים של המערער לא העלתה או הורידה. לאור האמור לעיל, השופט הכיר בקשר שבין השירות הצבאי להתפרצות המחלה, גם לאור פתיחת החקירה בעקבות התנהגות המערער. כלומר, הערעור של קצין התגמולים נדחה בעוד שטענות המערער התקבלו.