החמרה במצב בריאותי שנגרם בתאונת דרכים במהלך השירות, לאחר השחרור

דרגו את המאמר

תאונת דרכים לאחר השחרור - האם פיצויים ממשרד הביטחון?

אדם אשר עבר תאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי לא הגיש תביעה לפיצויים נגד משרד הביטחון. שש שנים לאחר שחרורו מצה"ל, נפגע האדם בתאונת דרכים נוספת. לטענתו, נכותו הרפואית הכבדה איננה נובעת מתאונת הדרכים המאוחרת אלא מרבית הנזק נגרם כבר במהלך השירות הצבאי. האם ערעורו על החלטת משרד הביטחון, אשר דחה את תביעתו, יתקבל בבית המשפט?

המערער ביקש כי בית המשפט יכיר בקשר הסיבתי שבין הפגימה ממנה הוא סובל בעמוד השדרה הצווארי לבין תאונת דרכים אשר אירעה במהלך שירותו הצבאי. מדובר באדם אשר נפגע בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי בשנת 1988, ושש שנים לאחר מכן היה מעורב פעם נוספת בתאונת דרכים. לאחר תאונת הדרכים השנייה, החל המערער להתלונן על כאבים והגבלה בטווח התנועות עמוד השדרה הצווארי. בדיקת CT אשר נערכה לאחרון בשנת 2003 הצביעה על בלט דיסק בגובה C4-C5.

      קראו עוד בתחום:

• תביעה בגין תאונת דרכים במהלך השירות הצבאי - את מי תובעים?

• הרמת משאות כבדים במסגרת שירות צבאי - הכרה בנכות על בסיס חוק הנכים
• חייל משוחרר סובל מהחמרה במחלת אפילפסיה בגין שירות קרבי
• החמרה במצב נפשי בעקבות אינתיפאדת אל אקצה

המערער טען כי הנסיבות הקשות של התאונה הראשונה, במסגרתה רכבו התהפך והוא הובהל לבית החולים, לא מצאו ביטוי בהחלטת קצין התגמולים. לדבריו, יש לייחס לתאונה בצבא 80% משיעור הנזק ממנו הוא סובל כיום. קצין התגמולים טען, לעומתו, כי לא התקיים קשר של גרימה או החמרה בין החבלה משנת 1988 לבין החבלה בשנת 1994.

העדר דיווח רפואי שוטף לא מעיד על העדר כאבי גב

בית המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי וזאת מן הטעמים הבאים. בשתי התאונות, נפגע המערער באופן שאין לגביו מחלוקת בעמוד השדרה הצווארי. לאחר התאונה הראשונה, נבדק המערער בבית החולים הדסה עם סימני חבלה בכתף שמאל ותלונות בדבר רדימות ביד שמאל. הוענק לו טיפול שמרני ולא התקיים תיעוד רפואי עד לפגיעה בתאונה המאוחרת.

המערער הפסיק אמנם לקבל טיפול לאחר התאונה הראשונה כעבור חודש, אך בית המשפט ציין כי לא מדובר בהכרח בהוכחה שהכאבים והנזקים פסקו. "מיחושי הגב והצוואר הינם רעה חולה שמי שלוקה בהם נאלץ בעל כורחו, ובהיעדר פתרון רפואי משביע רצון, לחיות עמם ולהתמודד עם הסבל ללא טיפול מיוחד", נכתב בפסק הדין, "לא ניתן לערוך הפרדה ולייחס באופן דיכוטומי את מלוא הפגיעה לאחת מהתאונות וניתן לומר בוודאות כי מתקיים ביניהם קשר ברור".

השופטים קבעו כי הגשת התביעה כנגד קצין התגמולים רק לאחר התאונה המאוחרת אינה מעידה על כך שהאחרון לא סבל מכאבים לאחר התאונה הראשונה. זאת ועוד, לאחר התאונה הראשונה נרשמו ממצאים המעידים על פגיעה בעמוד השדרה הצווארי, זאת כאשר ברישום הרפואי לאחר התאונה המאוחרת לא נמצאו ממצאים אובייקטיבים המעידים על פגימה שכזו.

כמו כן, העובדה שהמערער לא הגיש תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים העידה על כך שהמערער סבר כי התאונה המאוחרת לא גרמה לפגימה אלא להחמרתה. הלכה פסוקה היא כי במקרים של ספק בערעור המוגש על ידי נכים, ראוי שהספק יפעל לטובת המערער שתרם תרומתו למדינה בשירותו הצבאי.

לסיכום, בית המשפט קבע כי בעקבות העובדה שישנו קושי לאמוד באופן מדויק את הקשר הסיבתי של כל אחת מהתאונות לנזק, יש להעמיד את אחריותו של הצבא לנכות בשיעור של 50%.