אסטמה תעסוקתית לעובד בחברת הדברה

דרגו את המאמר

אסטמה החמירה בעקבות תנאי עבודה בהדברה

שופטת בית משפט השלום בחיפה, תמר פרי, קיבלה תביעת פיצויים של אדם שעבד כמדביר וחלה באסטמה, כנגד מעבידו. התובע עבד במשך למעלה מאחת עשרה שנים כמדביר. במהלך עבודתו נחשף לחומרים רעילים שונים ועקב כך נגרמה לו אסטמה חריפה. האם מדובר בתאונת עבודה אשר מקימה חבות כלפי המעביד?

התובע טען כי על המעביד לפצותו בגין נזקיו עקב המחלה. הנתבעים הינם מעביד התובע וחברות הביטוח השונות שביטחו אותו בתקופות שונות. הנתבעים לא הכחישו כי התובע סבל מאסטמה אך טענו כי אין לייחס למעביד אחריות למחלה. הנתבעים הוסיפו כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, "שינוי חזית" וכן היות והיא "נבלעת" בתקבולים שהתובע מקבל ממקורות שונים.

החלטת בית המשפט

השופטת קיבלה את התביעה. טענת ההגנה בדבר "שינוי חזית", לפיה התובע טען תחילה כי העבודה גרמה למחלתו ולאחר מכן טען כי העבודה החמירה את מצבו, נדחתה. השופטת ציינה כי מחוות דעת המומחה מטעם התביעה עלה כי התביעה התייחסה מראש הן למצב של גרימה והן למצב של החמרה. התמקדות התביעה בשלב מאוחר יותר רק בנושא ההחמרה לא הייתה חדשה ולא היוותה "שינוי חזית".

בנוסף, לפי ההלכה הפסוקה, כל עוד השתמרו מרכיבי התביעה המקורית אשר מהם השתמעה חובת הנתבע, ניתן לראות את עילת התביעה גם ככזו הכוללת "הרחבה" של מרכיבים אלו. כלומר, יסודות התביעה – חבות המעביד ותנאי העסקת התובע - נותרו זהים ואל הצריכו פניה לתביעה חדשה.

השופטת קבעה, לאחר סריקת עברו הרפואי של התובע, כי הייתה קיימת עדות למחלה טרם שנות עבודתו כמדביר. לכן, נדחתה טענת התובע באשר להיווצרות המחלה עקב עבודתו. עם זאת, נקבע כי המחלה אכן החמירה במרוצת השנים.

שופטת ציינה כי טענת ההחמרה לא התיישנה, בניגוד לטענת הנתבעים. דחיית טענת ההתיישנות התבססה על העובדה שמצבו הבריאותי של התובע הוא בגדר נזק מתמשך, שהרי החמרה אינה תהליך חד פעמי אלא תהליך איטי שהתרחש במשך כל שנות העבודה. כלומר, עילת התביעה נולדה כל יום מחדש, כל עוד מעשי המעסיק התמשכו.

האם המעביד יפצה?

לאחר דחיית טענות הביניים של הנתבעים, השופטת פנתה לבדיקת חבותו של המעביד. כלומר, האם מחלת האסטמה של התובע אכן הוחמרה עקב עבודתו בהדברה אצל המעביד או שמא היא הייתה מחריפה ללא כל קשר לעיסוקו. השופטת דחתה את דעות המומחים משני הצדדים. זאת היות ומומחה התובע טען כי האסטמה נגרמה עקב העבודה ולא הומרה, ומומחה הנתבעים טען כי התובע סבל מאסטמה עוד בצעירותו ומצבו היום הוא בגדר התפתחות טבעית של המחלה.

השופטת קבעה כי הוכח שמחלת האסטמה הוחמרה עקב עבודת התובע אצל הנתבע כאשר האחרון נחשף לחומרים מסוכנים באופן קבוע. לאחר קביעה זו, השופטת פנתה לבחון את שאלת האחריות הנזיקית הנטענת. התובע טען כי יש לראות במעביד אחראי מכוח עוולת הרשלנות ומכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. מנגד, הנתבעים גרסו כי לא הייתה התרשלות או כל הפרה של חוקי הבטיחות בעבודה הרלוונטיים לעניין.

עמדת השופטת הייתה כי הוכחה רשלנותו של המעביד, שבאה לידי ביטוי בכך ששיטת הריסוס הייתה בלתי בטיחותית ולא סופקו אמצעי מיגון מספיקים. עמדה זו נבעה מעדות התובע שסיפר כי במהלך עבודתו היה נוהג לחבוש פילטר מנייר תוך כיסוי חלקי של פניו, כך שחומרי ההדברה היו יכולים לחדור לדרכי הנשימה.

בנוסף, המעביד לא הקפיד על נהלי עבודה תקינים ולא דאג שעובדיו יחליפו פילטרים כנדרש או שיחבשו אותם כלל. לטענתה, הוכחה עוולת הרשלנות ובשל כך התייתר הצורך בדיון בדבר הפרת חובה חקוקה. עם זאת, השוטפת ציינה כי בעניין זה מקובלת עליה עמדת הנתבעים לפיה התקנות אליהן הפנה התובע לא חלות בעניין.

לסיכום. השופטת קיבלה את התביעה. לאור הנתונים בדבר חמרת מחלת התובע ונזקו הקודם, הועמד שיעור נכותו שיש לזקוף ל"חובת" המעביד על 20% מתוך 40% הנכות שהוכרו לתובע. ראשי הנזק עליהם קיבל התובע פיצוי היו הפסד שכר בעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, כאב וסבל, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג'. סכום הפיצויים הועמד בסך של 104,100 ₪ לאחר ניכויים שונים, ועל המעביד הוטל לשלם 80% מהסך הכולל.