תביעת נכות נפשית עקב נכות פיזית - קצין תגמולים

דרגו את המאמר

דחיית ערעור להכרה בנזק נפשי כנכות מוסבת

נכות גופנית הנגרמת עקב אירועים חריגים ותאונות, במהלך השירות הצבאי, עלולה לגרום בבוא הזמן להופעת תסמינים גופניים נוספים. לעיתים, הפגיעות הגופניות הראשוניות גורמות אף לנזקים נפשיים. במקרים אלו, הנפגע יכול לפנות לוועדה רפואית על מנת שתכיר בנזקים המשניים כנובעים מהנכות המקורית. זוהי הכרה ב"נכות מוסבת".

על מנת לקבל הכרה זו, על הנפגע להוכיח בפני הוועדה כי נזקים אלו הינם חריגים ונגרמו אף הם עקב הפגיעה הראשונית. קרי, להוכיח קשר סיבתי. פעמים רבות, הוועדה הרפואית דוחה את פניות הנפגעים. כך היה במקרה זה, שנדון בבית משפט מחוזי תל אביב.

במקרה דנן, המערער הגיש תביעה לוועדה הרפואית העליונה ודרש להכיר בנכותו המוסבת שנגרמה עקב נכותו המוכרת. התביעה הוגשה מכוח הוראת תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל – 1969. התביעה נדחתה.

ראשיתה של הפרשה בהכרתו של המערער כנכה צה"ל בשל כריתת מעי דק עם הפרעות בדרכי עיכול וצלקת בבטן הקדמית. בשל פגימות אלו, נכותו של המערער נקבעה ל- 32.5%. בפנייתו לווועדה הרפואית העליונה, המערער טען כי כתוצאה מכריתת המעי הדק, הוא סבל מתופעות לוואי שונות כגון ריצות תכופות לשירותים וחשש מפני איבוד שליטה על הסוגרים.

בנוסף, נטען כי הניתוח השפיע על מערכת היחסים של המערער עם אשתו. כלומר, לטענת המערער, כתוצאה מהנכות המוכרת נגרמה לו גם נכות נפשית. לאחר שטענות אלו נבדקו, הוועדה הרפואית החליטה שלא להכיר בנכות המוסבת שנטענה. הוועדה הדגישה כי המערער שיתף פעולה בבדיקה, לא סבל מהפרעות במצב רוחו ולא נמצא כל תוכן דכאוני. כמו כן, הופעתו הייתה מסודרת והוא היה רגוע ונינוח. גם לאחר עיון של חברי הוועדה בדו"ח הפסיכולוג לא היה שינוי בהחלטה. לנוכח ממצאים אלו, הוועדה קבעה שההיבטים הנפשיים של הנכות המוכרת לא היו חריגים במידה שהצדיקה קביעת נכות מיוחדת בגינם. על כך הוגש הערעור דנן.

טיעוני הצדדים

בא כוחו של המערער שב ופירט את התסמינים מהם סבל מרשו. הוא הפנה לתיעוד הרפואי שהוצג וחזר על טענת המערער כי מעולם לא סבל מאי שליטה על הסוגרים, אלא רק מפני חשש לכך. לכן, נטען כי לנוכח ההכרה במצבו הגופני של המערער, היה על הוועדה להכיר בהיבטים הנפשיים של התסמינים. מנגד, המשיב סבר שהערעור העלה שאלה רפואית ולא משפטית. לכן, לא היה מקום להתערבות בית המשפט בעניין והיה ראוי לדחות את הערעור.

דיון והחלטה

לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות השונות, השופטת החליטה לדחות את הערעור. לטעמה, הוועדה הרפואית שדנה בערעור, לא מצאה כל עדות בחומר הרפואי לתופעות הנפשיות והגופניות אותן תיאר המערער. נקבע כי מסקנותיה היו בתחום הרפואי, על סמך מומחיות יושבי הוועדה. משכך, ובהתאם לחוק, השופטת לא מצאה מקום להתערבות בית המשפט בשאלות מסוג זה.

יתרה מזאת, השופטת דנה בתקנה 4 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל – 1969, לפיה, בשיעור הנכות המוכרת שנקבע, גלומות התוצאות הנפשיות בגין פגיעה גופנית. לדידה, רק במקרים בהם חרגה עוצמת הנזק הנפשי מזו העולה בקנה אחד עם הפגיעה הגופנית, הוועדה הרפואית רשאית לקבוע נכות נפרדת. כאמור, משום שבמקרה זה לא נמצאו תימוכין רפואיים לנזק נפשי חריג, השופטת קבעה כי הוועדה הרפואית לא הייתה רשאית להכיר בטענות המערער לנזקו הנפשי. בסופו של דבר, השופטת הורתה על דחיית הערעור.