מחלת הסרטן עקב חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית על ספינת חיל הים

דרגו את המאמר

קבלת תביעה להכרה בקרינה אלקטרומגנטית במהלך שירות צבאי כגורם למחלת הסרטן

במהלך השירות הצבאי, נחשפים החיילים לסכנות שונות. אחת מהן הינה קרינה אלקטרומגנטית הנמצאת בספינות וכלים נוספים. ממחקרים שונים עולה כי לקרינה זו עלולה להיות השפעה על בריאות האדם והיא יכולה לגרום למחלות שונות כגון, סרטן. כך היה בפסק הדין דנא, אשר נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

במקרה זה, המערער התגייס לצבא בשנת 1982, ושירת בספינת חיל הים. לטענתו, במסגרת תפקידו, הוא נחשף לקרינה אלקטרומגנטית. לאחר שחרורו, בשנת 1990, התגלה בגופו של המערער ממצא סרטני. הוא עבר כריתה כירורגית של האשך הימני וטופל בכימותרפיה. באפריל 1992 נמצא ממצא סרטני נוסף ולכן המערער נאלץ לעבור כריתה כירורגית גם של בלוטות הלימפה בבטן.

לאחר גילוי הממצא הסרטני הראשון, המערער הגיש תביעה לקצין התגמולים להכרה בו כנכה צה"ל. המערער טען כי מחלת הסרטן בה לקה נגרמה עקב תנאי שירותו הצבאי. לדידו, במהלך התקופה בה שהה על הספינה, הוא נחשף לעשן רב, קרינת שמש וקרינה אלקטרומגנטית.

בשנת 1992, קצין התגמולים דחה את פניית המערער מן הטעם שלא נמצא קשר בין המחלה לתנאי השירות. המערער הלין על החלטה זו בפני ועדת הערעורים בה הוסכם כי הלה אכן נחשף לקרינה אלקטרומגנטית בעת שירותו. לכן, הדיון נסב סביב השאלה האם מחלתו נגרמה או הוחמרה כתוצאה מהחשיפה לקרינה.

האם קיימת אסכולה רפואית התומכת בטענות המערער?

בדיון זה, המערער ביקש להצביע על קיומה של אסכולה רפואית שתמכה בקשר סיבתי שבין החשיפה האלקטרומגנטית לבין גרימת המחלה. בנוסף, לטענת המערער, הוא החל את שירותו הצבאי בריא אך במהלך תקופה קצרה זו הוא נחשף לקרינה אלקטרומגנטית וחלה. מכך, היה ניתן ללמוד על קיומו של קשר סיבתי קונקרטי. מנגד, המשיב טען כי המערער לא הוכיח את קיומה של אסכולה רפואית שתמכה בטענותיו. גם טענות המערער לעניין הקשר הסיבתי הקונקרטי נדחו על ידי המשיב, שטען כי חוות הדעת שהוגשו לא הוו ראויה לטענה שהקרינה היא שגרמה לסרטן. ועדת הערעורים דחתה את כל טענותיו של המערער, ולכן הוא ערער על החלטתה בפני בית המשפט.

טיעוני הצדדים

לטענת המערער, בהחלטת הוועדה נפלה טעות עת נקבע כי המערער היה חשוף לשיעור קרינה נמוך. שכן, שיעורה של הקרינה מעולם לא הוסכם בין הצדדים ולא הוכח בפני הוועדה. בנוסף, נטען כי הוועדה לא בחנה את כל הראיות שהונחו בפניה אודות מסוכנות הקרינה. על פי המערער, הנתון אודות מסוכנות הקרינה היה מצוי בשליטת המשיב. לכן, היה עליו לשאת בנטל הראיה ולהוכיח את היעדר ההתרשלות והקשר הסיבתי.

מנגד, המשיב טען כי הערעור התמקד בשאלות עובדתיות להן לא היה מקום בבית המשפט ביושבו כערכאת ערעור. לגופו של עניין, המשיב טען כי החלטות הוועדה התבססו על חומר הראיות אשר הונח בפניה והמערער הוא שנכשל בהוכחת הקשר הסיבתי בין מחלתו לתנאי השירות.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת טענות בעלי הדין, החליט השופט לקבל את הערעור ולהורות על החזרת הדיון לוועדת הערעורים. זאת מן הטעם שחוות הדעת שהונחו בפני הוועדה הוגשו בין השנים 1994- 1996. אולם, החלטת הוועדה ניתנה רק בשנת 2000. השופט הבהיר כי טרם מתן ההכרעה, הוועדה החליטה כי יש להתבסס על תשתית רפואית מקצועית ומעודכנת. אולם, המשיב התנגד לכך.

לנוכח זאת, ציין בית המשפט, חברי הוועדה סברו כי הייתה קיימת מניעה בדין לקבלת חוות דעת מעודכנת. אולם, השופט פסק כי למרות התנגדות המשיב, הרי שלא הייתה קיימת מניעות בדין להגשת חוות דעת מעודכנות. זאת על פי פרשנות הוראות סעיפי 28 ו- 35 לחוק הנכים. משכך, נפסק כי עקרונות הצדק הם שחייבו את החזרת הדיון לוועדת הערעורים לאחר הנחת תשתית מעודכנת.

המשיב טען כי במידה שיוגשו חוות דעת מעודכנות וטענות המערער יתקבלו, הרי שמכוח סעיף 35(ב) לחוק הנכים, יש לשלם את התגמולים מיום הגשת הבקשה לראיה חדשה לקצין התגמולים. השופט הבהיר שלו טענה זו הייתה מתקבלת, סכום התגמולים להם היה זכאי המערער היה פוחת במידה ניכרת. אולם, טענה זו נדחתה. השופט הבהיר שקבלת בקשת המשיב לא הייתה צודקת בנסיבות המקרה, בהן התמשכות ההליכים לא נגרמה עקב התנהלות המערער. בסופו של דבר, השופט הורה על ביטול החלטת ועדת הערעורים והחזרת הדיון, במקביל להגשת חוות דעת רפואיות עדכניות.