וועדה רפואית במשרד הביטחון לא התייחסה לחוות דעת רפואית מטעם החייל

דרגו את המאמר

היעדר התייחסות לחוות דעת רפואית בהחלטת הועדה הרפואית העליונה

כאשר אדם נפגע במהלך שירותו הצבאי, באפשרותו לתבוע הכרה בנכות ממשרד הביטחון. ראשית, עליו לפנות לקצין התגמולים שמחליט האם להכיר באדם כנכה צה"ל. למעשה, קצין התגמולים קובע את קיומו של קשר סיבתי בין הנכות והשירות הצבאי. במידה שמוכר קשר זה, עניינו של הנפגע מועבר לועדה הרפואית, שקובעת את אחוזי הנכות. עם זאת, לא פעם ישנם מקרים בהם רק חלק מהנכות מיוחסת לשירות הצבאי. כך היה למשל בפסק הדין דנא.

במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה שניתנה ביום 28.12.00. במסגרת ההחלטה, הוחלט להכיר למערער נכות בשיעור של 28%, בגין שתי פגימות שונות: פגם קליני ברגל והתקף גב חריף. 15% מכל פגימה הוכרו על חשבון השירות הצבאי.

על פי העובדות שנטענו, המערער התגייס לצבא הגנה לישראל בשנת 1998. עם גיוסו, נקבע לו פרופיל צבאי 97 והוא הוצב ביחידה לוחמת. לאחר מספר שבועות, המערער החל לסבול מכאבי גב תחתון שהקרינו לרגל ימין, עקב המאמץ הגופני שנדרש ממנו. המערער עבר טיפולים ואושפז מספר פעמים. במהלך חודש יולי 1999, המערער היה מעורב בתאונת דרכים, בעת שחזר מבית החולים לביתו.

ביום 29.05.00, הועדה הרפואית קבעה למערער נכות בגין כאבי הגב. מחצית מנכות זו הייתה על חשבון השירות, ומחצית על חשבון תאונת הדרכים בה היה מעורב המערער. על החלטה זו הוגש ערעור לועדה הרפואית העליונה, לו צירף המערער חוות דעת של רופא מומחה מטעמו. אולם, הערעור נדחה והועדה התייחסה לחוות הדעת רק לאחר מכן, כאשר היא התבקשה לעשות כך על ידי יו"ר הועדות הרפואיות.

טיעוני הצדדים

המערער טען שעל הועדה הרפואית היה לייחס את כל אחוזי הנכות לשירות הצבאי, ולא את חלקם. בנוסף, נטען כי החלטתה של הועדה הרפואית בעניין זה לא נומקה כנדרש ולא כללה התייחסות לחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמו. לטענת המערער, דיון הועדה נוהל בהיעדרו, ולא כלל התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי בין האירועים לנזקים, אלא רק למצב הרפואי. במקביל, המערער ניהל הליך ערעור נוסף מכוח סעיף 33 לחוק הנכים. במסגרתו, הוא ביקש הכרה מלאה בנכותו.

מנגד, המשיב סבר כי תפקיד הועדה הרפואית העליונה היה להעריך את דרגת הנכות שהוכרה ולא לקבוע את היקף ההכרה בזכויות. כמו כן, נטען כי שאלות היקף ההכרה בזכויות והקשר הסיבתי היו עתידות להתברר במסגרת הליך הערעור הנוסף שהתנהל מכוח סעיף 33 לחוק הנכים. לכן, בית המשפט התבקש שלא להידרש לשאלות אלו בדיון דנן.

דיון והכרעה

בפתח הדיון, השופטת דחתה את הערעור ככל שהוא התייחס להיקף ההכרה בנכות. שכן, לא היה מדובר בשאלה משפטית שהצדיקה את התערבות בית המשפט. בנוסף, נפסק שאת שאלת הקשר הסיבתי, היה על המערער להציג בערעור שהתנהל מכוח סעיף 33 לחוק. זאת משום שהועדה הרפואית ממילא לא הייתה מוסמכת לקבוע את הקשר הסיבתי. לכן, גם לא היה טעם לערער בנקודה זו בפני הועדה הרפואית העליונה או לבית המשפט בהליך דנן, לדעת השופטת.

עם זאת, השופטת קיבלה את טענותיו של המערער לעניין התייחסותה המאוחרת של הועדה לחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמו. שכן, לא זו בלבד שההתייחסות הייתה מאוחרת, היא הייתה לקונית ולא כללה את נקודות המחלוקת בין הצדדים. לדעת השופטת, הועדה הרפואית נדרשה לבירור מעמיק של חוות הדעת ולמתן התייחסות מלאה ומפורטת. בהיעדרה, היה זה מן הראוי להחזיר את התיק לועדה הרפואית העליונה לשם השלמת ההתייחסות לחוות הדעת הרפואית. בסופו של דבר, הערעור נדחה, אך הוחלט על החזרת התיק לועדה הרפואית העליונה לשם מתן התייחסות מפורטת לחוות הדעת הרפואית מטעם המערער.