בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בגין נכות צבאית

דרגו את המאמר

דחיית בקשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי

לכל בעל דין זכות להגיש ערעור על פסק הדין, הכרעת הדין או גזר הדין שהתקבל בעניינו. עם זאת, כאשר בעל הדין מעוניין לערער על החלטת ערכאת הערעור, עליו להגיש לבית המשפט בקשה מיוחדת. כלומר, בקשת רשות ערעור. רק במידה שהבקשה מאושרת, מתקיים דיון בערעור. בקשת רשות הערעור תאושר לרוב כאשר מדובר בשאלה משפטית מהותית, בעלת חשיבות לכלל הציבור ולהכרעה בה עלולה להיות תרומה משמעותית לאחידות ההלכה בעניין. דוגמא לדחיית בקשה מעין זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט העליון בקשה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בפסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש של החלטת ועדת הערעורים שדנה בעניינו, מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשי"ט – 1959. ועדת הערעורים דחתה את הערעור שהוגש על ידי המבקש על החלטת המשיב, שדחה את תביעתו.

עובדות המקרה

ראשיתם של הדברים בשנת 1969, עת המבקש נפצע בעין שמאל. בגין פגיעה זו הוכרה לו נכות. בשנת 1986, המבקש איבד את ראייתו בעין ימין. אז, הוא פנה למשיב וטען כי אבדן הראיה בעין ימין נגרם מפציעה בעין שמאל. המשיב קבע שבין הפגיעות לא היה קשר סיבתי, והתביעה נדחתה. ערעור על ההחלטה נדחה.

במהלך שנת 1995, המבקש הגיש תביעה חדשה לקצין התגמולים וטען כי הנזק לעין ימין נגרם 40 שנה קודם לכן, במהלך השירות בנח"ל. אולם, המשיב דחה את התביעה בשל היעדר הוכחות לפגיעה. אז, המבקש ערער על ההחלטה וצירף תצהירים של אנשים שטענו כי הכירו אותו בעבר. המשיב בחן תצהירים אלו, אך דחה את התביעה עקב התיישנות מכוח סעיפים 32 ו-32א לחוק הנכים. כאמור, ועדת הערעורים תמכה בהחלטת המשיב. הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניין נדחה גם הוא.

בית המשפט המחוזי בחן את סעיפי חוק הנכים. על פי סעיף 32, התיישנות על תביעת נכה חלה לאחר שלוש שנים מתום השירות הצבאי. אולם, לקצין התגמולים סמכות להאריך את תקופת ההתיישנות, כאשר התנאים הקבועים בסעיף 32א מתקיימים.

על פי הסעיף, נדרש שיהיה מדובר בחבלה רשומה, שיש לגביה אזכור ברישומי הצבא; ההשהיה בשל חלוף הזמן לא תקשה במידה ניכרת על השגת ראיות חדשות לבירור הסוגיה; ההשהיה לא תביא להחמרת הנכות ולהגדלת הנטל על אוצר המדינה; העיכוב לא יקשה על יכולת המדינה לממש את זכויותיה כלפי צד שלישי ושיהיה זה מן הצדק להאריך את התקופה.

לפסיקת בית המשפט המחוזי, תנאים אלו לא התקיימו במקרה דנן. שכן, לא נמצא כל רישום אודות החבלה והעדויות שהובאו על ידי המבקש לא היו מספיקות לאימות טענותיו. בנוסף, היה קושי בקבלת טענות אלו, לאור העובדה שהן הועלו 40 שנה לאחר הפגיעה, ורק לאחר שתביעתו הקודמת להכרה בפגיעה נדחתה.

טיעוני הצדדים

לטענת המבקש, התצהירים אותם הוא הגיש לבית המשפט ענו על תנאי סעיף 32א לחוק הנכים. בנוסף, נטען כי את היעדר הרישום הרפואי אודות החבלה בעין ימין היה על בית המשפט לזקוף לחובת המשיב, לאור ההלכות שנגעו לנזק ראייתי. המבקש טען כי את תקופת ההתיישנות היה על בית המשפט לחשב מהמועד בו התגלה כי איבד את ראייתו בעין ימין, ולא מתקופת שירותו הצבאי. המערער הוסיף וטען שהפגיעה בעין ימין לא הייתה קשורה לנכות בעין שמאל. מצד שני, המשיב התנגד לקבלת הערעור.

דיון והכרעה

לדעת השופטת, בקשתו של המערער לא ענתה על התנאים שנדרשו למתן רשות ערעור, ולכן הבקשה נדחתה. שכן, על פי ההלכה המשפטית המקובלת, אישור לערעור בפני ערכאה שלישית ניתן רק בעניינים בעלי משמעות משפטית כללית ועקרונית, ולא כאשר מדובר בעניין פרטני של בעל הדין. במקרה דנן, השופטת קבעה שלא היה מדובר בשאלה משפטית עקרונית למרות ניסיונות המבקש להציג אותה ככזו. הלכה למעשה, המבקש ביקש לזקוף את הפגיעה בעין ימין לאירוע שהתרחש במהלך שירותו הצבאי, שנים רבות עובר לבקשה. בשל היעדר תשתית ראייתית מספקת, מאמצים אלו נכשלו ואף חלה על האירועים התיישנות, מכוח סעיף 32 לחוק הנכים. לכן, לקביעת השופטת, לא היה מקום לקבל את בקשת הערעור לערכאה השלישית.