תאונת עבודה במהלך הפסקה בתוך יום העבודה
דרגו את המאמר |
|
מה אומר החוק?
סעיף 80(4) לחוק, שענינו – הפסקה בתוך תחומו של יום עבודה. ע"פ סעיף 80 (4) לחוק מגדיר תאונה כ"תאונת עבודה" גם אם התאונה:
ארעה למבוטח שהוא עובד, בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות, במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים, והתאונה ארעה בהקשר לעבודה או עקב סיכוני המקום או תוך כדי סעדו באותו מקום ועקב כך או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור מהעבודה או בחזרה ממנו לעבודה ועקב נסיעתו או הליכתו זו.
בסעיף זה נתן המחוקק למעשה גושפנקא לתפישה שהתגבשה בפסיקה, לפיה יש לראות בהפסקה לאכילה פעולה אינצידנטלית (נלווית) לעבודה. תכלית חקיקתו של סעיף 80 היא להרחיב את כיסוי ביטוח נפגעי העבודה גם על האכילה והסעודה.
מקרים מן הפסיקה
כבר נפסק כי כדי לקבוע אם היתה הפסקה של ממש בדרכו של המבוטח יש ליתן את הדעת לשני גורמים - מהות ההפסקה ואורך ההפסקה. באותו פסק דין הובהר כי כאשר המדובר במבוטח העוצר לקניית עיתון, לשתות כוס מיץ, או לארוחה קלה בדרכו לביתו ובכפוף לכך שההפסקה הינה אינצידנטלית לדרכו של האדם מהעבודה לביתו, אין המדובר בהפסקה של ממש.
בענין פוגל נדון מקרה של מבוטח אשר יצא מביתו לקופת חולים ולאחר סיום ענייניו בקופת חולים שב לתחנת האוטובוס אשר ליד ביתו, ממנה הוא נוסע כל יום לעבודה, וכאשר הוא היה במסלול הרגיל לעבודתו בציפיה לאוטובוס, חצה את הכביש על מנת לקנות עיתון, נפל ונחבל. באותו מקרה נפסק, כי מאחר ותכלית נסיעתו של המבוטח היתה להגיע לעבודה ועל כן, מאחר והתאונה אירעה במקום המצוי על הדרך המקובלת, כאשר שב המבוטח מקופת חולים, יש לראות בכך משום ריפוי הסטיה מהדרך.
מהם סיכוני דרך?
התפתחות בכיוון של הרחבת המושג 'סיכוני דרך' התרחשה כעבור כעשור שנים בענין בניטה. שם נדון מקרה של עובד מאפייה שנהג לנסוע מדי לילה על אופניו ממעונו בתל-אביב למקום עבודתו ביפו ומצא את מותו באחד הלילות, כאשר נורה מכדורים בעוברו ליד פרדס שבו אירע באותה עת "חיסול חשבונות" בנשק חם. בית הדין הכיר במקרה כב"תאונת עבודה" תוך שהוא מדגיש כי את המונח סיכוני דרך יש לפרש פירוש דינמי וגמיש שאינו מוגבל רק ל"תאונת דרכים" במשמעותה המקובלת:
ההגנה שהמחוקק ראה להעניק למבוטח גם תוך כדי הליכה, לא בכוונה, מלכתחילה, לד' אמותיה של "תאונת הדרכים" (במובן המקובל של המושג) בה הנפגע הוא הולך רגל. ההגנה גם לא נצמדה, אך ורק לסיכונים ש"בדרך עצמה (כביש, שביל עפר, מעבר חציה, גשר, מדרגות, וכו') ונועדה לאפשר פרשנות דינמית כמתחייב מתכלית החוק, כנאמר כי סיכונים אין-ספור אורבים להולך-רגל העושה דרכו לעבודה:
החלקה על משטח רטוב, מעידה עקב היתקלות בעצם בולט או במכשול אחר, נפילה לבור, פציעה מחפץ הנופל מעל, פגיעה מכלי רכב וכיוצא באלה אירועים תאונתיים, שהצד השווה לכולם הוא פתאומיות, אי-צפיות ואפשרות לאתרם בזמן ובמקום.
באותו פסק דין דובר באדם שהופל ארצה על ידי שני כלבים שהסתובבו ונתקלו בו בריצתם ונפסק, כי אכן בסיכון מסיכוני הדבר המדובר: "... סיכון אולי לא נפוץ אך טיב הסיכון אינו נקבע לפי תדירותו או נדירותו.
בדב"ע שם/-0-41 נפגעה מבוטחת בקרן רחוב, כשנתקלה בעובר אורח והופלה ארצה."
בהתאם לגישה הגמישה והדינמית קבע בית הדין כי במקרה של בניטה נופלת הפגיעה בגדרה של תאונת העבודה כי:
"המנוח לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו אלא מפני שעבר באותו מקום, באותה שעה. הצורך לעשות את הדרך לעבודה באותו מסלול באותה עת זימן אותו באקראי לאתר בו התרגשה פורענות, שאלמלא כך הוא לא היה נקלע לתוכה. על כן מה שאירע, אירע עקב נסיעתו לעבודה".
הרחבה נוספת למושג 'סיכוני דרך' ניתן למצוא גם בענין רותם, אשר נדון בשלהי שנות השמונים. בית הדין האזורי הכיר במקרה של תקיפה מינית כתאונת עבודה. עובדת שחזרה למעונה מן העבודה בשעת דמדומים הרגישה שאדם תוקף אותה מאחור. תוך כדי מאבק נפגעה העובדת. בית הדין האזורי פסק, לאחר שסקר את הפסיקה מאז דוידיאן ועד בניטה כי תקיפת עוברי אורח הפכה למכת מדינה ולכן היא אורבת לאדם בדרך וכי היא אינה בבחינת 'סיכון דרך מרוחק'.
מאוחר יותר הבהיר בית הדין את גדריה של הלכת בניטה וסייג אותה לנסיבותיה היא. בענין בצלאל נורה מבוטח ליד ביתו, עם שובו מהעבודה, בידי שודדים שתכננו לפרוץ לכספת שסברו שהיתה בביתו. המבוטח טען כי יש ללמוד מענין בניטה לעניינו. בית הדין דחה את הטענה וקבע כי:
המנוח בניטה לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, בעוד המערער שלפנינו נפצע מפני שארבו לו וחמדו ברכושו שהיה, לדעת הפוגע, בכספת שבביתו. פגיעה מעין זו של המערער אינה מ"סיכוני הדרך", ולכן אינה "פגיעה בעבודה", אף שארעה בדרך מהעבודה למעון.