תאונת מורה בבית הספר - תאונת עבודה
| דרגו את המאמר |
|
שופטת בית משפט השלום בבית שאן עיריה מרדכי חייבה את מ"י-משרד החינוך התרבות והספורט ואת עיריית בית שאן לשלם פצויים לתובעת בגין נזק גופני שנגרם לה בבית ספר במהלך עבודתה כמורה, עת נפגעה בגבה ביום האירוע, בשעת ההפסקה, כאשר היא אחזה בדלת הזזה עשויה ברזל, שהשתחררה ממקומה ונטתה ליפול כדי להגן על ילד.
הצדדים היו חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק.
השופטת חילקה את האחריות לאירוע כך שהנתבעת 1 תישא ב- 75% מהאחריות והנתבעת 2 תישא ב- 25% ממנה. באשר לטענת הנתבעים שהתובעת הסתכנה מרצון ושיש להטיל עליה אשם תורם, הרי שהיא נדחתה. השופטת ציינה חובת הזהירות המוטלת על מורה הינה כשל חובה של הורה . אין כל הצדקה בדין לזקוף לחובת התובעת את עצם העובדה שהיא פעלה, כפי שהיא פעלה, על מנת לעמוד בחובה זו, ללא דופי.
בנוסף , בפסק הדין מצוייה התייחסות משפטית לסוגיה של פיצוי בגין אבדן הזכות לפדיון עבור ימי מחלה שלא נוצלו, בעתיד, בעת הפרישה מעבודה (עקב ניצולם לאחר התאונה).
----------
|
|
| ||
|
בפני |
כב' השופטת עיריה מרדכי
| ||
|
תובעים |
1. רבקה | ||
|
נגד
| |||
|
נתבעים |
1. מ"י-משרד החינוך התרבות והספורט
2. מועצה מקומית | ||
|
פסק דין | |||
א. רקע
1. בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק גופני שנגרם לתובעת במהלך עבודתה כמורה בבית הספר, ביום 24.11.97.
2. התובעת מועסקת ע"י הנתבעת 1, משרד החינוך, כמורה לאנגלית ומשרד החינוך מנהל את בית הספר. הנתבעת 2, עיריית בית שאן (לשעבר המועצה המקומית), הינה בעלת מבני בית הספר ומבצעת את פעולות אחזקת המבנים בתיאום עם מנהל בית הספר, מטעם הנתבעת 1.
3. התובעת נפגעה בגבה ביום האירוע, בשעת ההפסקה, כאשר היא אחזה בדלת הזזה עשויה ברזל, שהשתחררה ממקומה ונטתה ליפול.
4. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק.
ב. נסיבות האירוע ושאלת האחריות :
1. לטענת התובעת, ביום האירוע, בשעת ההפסקה היא שמעה צעקות של ילד שהגיעו מתוך אחד ממבני בית הספר. היא ניגשה למקום וגילתה שתלמיד נסגר בתוך המבנה, מאחורי דלת הזזה כבדה העשויה מברזל. על פי חומר הראיות , מדובר בדלת הזזה שהייתה מותקנת על קיר המבנה, בתוך מסילה, שלא היתה בשימוש ולא הייתה אמורה להיות ניתנת להזזה. על אף האמור, מאן דהוא הצליח להזיז את הדלת, מכיוון הקיר ולסגור את פתח המבנה, באמצעותה.
2. התובעת ניסתה לפתוח את הדלת ולהחזירה למקומה מול הקיר, כאשר הדלת לפתע השתחררה ממסילתה ונטתה ליפול, לכיוון החלק הפנימי של המבנה, שבו שהה התלמיד.
3. על מנת להגן על התלמיד ולמנוע את פגיעתו בגין נפילת הדלת, היא אחזה בדלת ומשכה בה לכיוון גופה. בעת ביצוע האמור, היא חשה בכאב חד בגבה.
4. עדות התובעת הייתה אמינה עליי, בכל הקשור לנסיבות התרחשות האירוע והיא נתמכה בעדותו של מנהל בית הספר, שהוזעק ע"י תלמידים למקום ומצא את התובעת אוחזת בדלת שנטתה ליפול, לאחר שהשתחררה ממסילתה. המנהל אישר בעדותו כי בהגיעו למקום, שהו תלמידים במקום, בקרבת התובעת, כולל מאחורי הדלת. הוא תיאר כיצד הוא שחרר את הדלת מידי התובעת והשעין אותה על הקיר של המבנה. הגירסה שהתובעת מסרה בהודעה למל"ל מיום 24.11.97(נ/1), אינה שונה, באופן מהותי, מגרסתה בפני ביהמ"ש.
5. אין מחלוקת שהמבנה והדלת נשוא הדיון, היו בשליטת הנתבעים, אשר היו אחראים לדאוג לתקינותם. עצם העובדה שדלת כבדה שכזו משתחררת ממסילתה יש בה כדי להעיד, לכאורה, על העדר תחזוקת הדלת באופן נאות ותקין.
6. יתרה מכך, מנהל בית הספר העיד שהדלת נשוא האירוע הייתה דלת ישנה שיצאה זה מכבר משימוש, אך נותרה מקובעת לקיר המבנה. הוא העיד כיצד הוא נהג לפנות לנציגי הנתבעת 2 בנושאי תחזוקת בית הספר ובקשותיו היו נענות על ידיהם. הוא העיד שבוצעו שינויים ושיפוצים שונים במבני בית הספר במהלך השנים, כאשר הותקנו מתקנים חליפיים לסגירת המבנה, אולם, הדלת הישנה מברזל נותרה במקומה ולא סולקה. מנהל בית הספר אישר בעדותו שהוא היה מודע לדלת, אך הוא לא ראה צורך בסילוקה או מתן דיווח מיוחד לגביה, על אף שהיא לא הייתה בשימוש, ככל שהוא התייחס אליה כדבר "קבוע", שלא ניתן להזזה, כלל. לדבריו "ידעתי שלא נוגעים בהם (קרי-אותן הדלתות ברזל הישנות שהיו עדיין במבנה) ואין אפשרות להזיז אותם" (ע' 3 שורה 9 לפרוטוקול).
7. מנהל, בית הספר לא העיד שהוא בדק ווידא שהדלת אכן מקובעת לקיר כך שלא ניתן להזיזה, אלא שהוא "סבר" כך.
8. ככל שמדובר בדלת הזזה כבדה מברזל המורכבת על מסילה, אין מקום "להניח" שהדלת אינה ניתנת להזזה, במקום שניתן לבדוק ולוודא נתונים כאלה באופן מקצועי וללא מאמץ מיוחד. סברות והנחות שכאלה, ללא בדיקה פוזיטיבית, אינן מהוות קיום חובת הזהירות. סברה זו הוכחה אף כסברה בלתי מבוססת, בעליל. יתרה מכך, לאחר שהצליח מאן דהוא (והסבירות שמדובר בתלמיד בי"ס אינה מופרכת כלל ועיקר) לסגור את הדלת, הרי שמשניסתה התובעת להחזירה למקום, הדלת השתחררה כליל ממקומה ונטתה ליפול. הוכח על כן, לא רק שניתן היה להזיז את הדלת, אלא שהזזתה לא הובטחה, מבחינה בטיחותית, כך שהיא לא תשתחרר ממסילתה, בשעת השימוש בה.
9. משהוחלט על ידי המנהל שלא לבקש את סילוק הדלת, על אף שלא היה בה כל שימוש, היה מוטל עליו להבטיח, באופן פוזיטיבי, את קיבועה בצורה שתמנע את אפשרות הזזתה או, לחילופין, לדאוג לתקינותה, כך שבמסגרת פעולות פשוטות של גרירתה מצד לצד, היא לא תשתחרר ממסילתה.
10. מקובלת עליי טענת התובעת שבשעה שציבור השוהים במבנה הינו מורכב, ברובו, מתלמידי בית הספר, ניתן לצפות לפעילות של השתובבות כללית וניתן לצפות שתלמיד כזה או אחר ינסה, בהזדמנות זו או אחרת, להזיז את הדלת, כפי שאכן אירע, על פי מבחן ההסתברות.
11. אין מחלוקת שמנהל בית הספר היה עד לחלק מהאירועים והגיע למקום בעקבות תלמידים שקראו לו ומצא את התובעת אוחזת בדלת על מנת שלא תיפול. לטענתו, הוא דאג, למחרת, לפנות לגורמים הרלוונטיים ברשות המקומית והם דאגו לסלק את הדלת והמסילה מהמקום. כאשר מתרחש אירוע שכזה בבית הספר, מוטל היה על הנתבעים לערוך חקירה מיידית, באשר לנסיבות של תזוזת והתנתקות הדלת, ממסילתה. הנתבעים לא ערכו כל חקירה ולא הוצגו כל ממצאים מטעמם, באשר לבדיקת הדלת ומסילתה בזמן אמת ולו בדיעבד, שיצביעו על הסיבה שהדלת התנתקה ממסילתה. אדרבה, הפריטים סולקו מהמקום ותו לא. התובעת גם לא התבקשה ע"י הנתבעת 1 ליתן עדות על נסיבות המקרה, כפי שמקובל באירועים תאונתיים בבית הספר.
12. בנסיבות המתוארות, די בראיות שהובאו כדי להוכיח, על פי מבחן ההסתברות, שמנהל בית הספר לא קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו והוא לא דאג שיבוצעו פעולות האחזקה הנדרשות באשר לדלת האמורה, שאילו היו מתבצעות, היה בהן כדי למנוע את התאונה.
13. מנהל בית הספר הודה (כאמור לעיל), שכל בקשה שהוא הפנה לגורמים הרלוונטיים ברשות המקומית טופלה על ידם ושהם אף פינו את הדלת והמסילות בסמוך לאחר האירוע, לבקשתו.
14. על אף האמור, איני סבורה שיש באמור לעיל כדי לשחרר את הנתבעת 2, בצורה גורפת, מהאחריות המיוחסת לה. הנתבעת 2, כבעלת המבנים והאחראית לתחזוקתם, נושאת באחריות עצמאית לדאוג לתקינות מתקני בית הספר. אין המדובר בליקוי חדש שנוצר, שלא הובא לידיעתה, אלא בדלת ישנה שהייתה מורכבת במבנה תקופה לא מבוטלת, מלפני התאונה. בדיקות תקינות תקופתיות של הדלת ו/או הבטחת קיבוע הדלת בפועל, כך שאינה ניתנת להזזה, יכלו להתבצע ללא מאמץ כבד ורב מטעמה. הנתבעת 2, גם לא מצאה לנכון לערוך חקירה של האירוע, בזמן אמת, אם כי לא ברור אם הובהר לה כלל שאירע אירוע חריג, מעבר לבקשת המנהל שהיא תפנה את מרכיבי הדלת.
15. ככל שמנהל בית הספר נכח במקום מידי יום ביומו ומטבע הדברים הינו מכיר את מתקני בית הספר שבניהולו מקרוב וככל שפעולות האחזקה שהוא יזם בוצעו על ידי הרשות המקומית, לפי בקשתו, האחריות של הנתבעת 2 הינה פחותה מזו של הנתבעת 1.
16. בנסיבות המתוארות, מן הראוי לחלק את האחריות לאירוע כך שהנתבעת 1 תישא ב- 75% מהאחריות והנתבעת 2 תישא ב- 25% ממנה.
17. באשר לטענת הנתבעים שהתובעת הסתכנה מרצון ושיש להטיל עליה אשם תורם, הרי שדינה להידחות.
18. הנתבעות נבנות על עדות התובעת שהיא פעלה באופן "אינסטינקטיבי" - וכדבריה "האינסטינקט עבד יותר מהשכל, הילד היה במצוקה וצריך לעזור".
19. איני סבורה שקיימת כל חוסר סבירות בתגובתה "האינסטינקטיבית" של התובעת, בנסיבות העניין. התובעת, במסגרת תפקידה כמורה, נקלעה למצב לא צפוי מבחינתה, כאשר היא חשה שתלמיד של בית הספר נמצא במצוקה. לא הייתה כל סיבה שהיא תחשוש מלנסות לבצע פעולה פשוטה יחסית, של גרירת דלת ההזזה בחזרה למקומה "הקבוע", גם בשעה שמדובר בדלת שלא נוהגים להשתמש בה, על מנת להפיג את המצוקה.
20. סביר להניח שאילו לא היה עולה בידי התובעת להזיז את הדלת הכבדה, היא הייתה מחליטה להזעיק עזרה נוספת, אלא שבשעת ניסיונה להזיז את הדלת, הדלת השתחררה כליל מהמסילה ונטתה ליפול. לא היה מוטל על התובעת לצפות אירוע זה. היא הייתה זכאית לסמוך על כך שהנתבעים דואגים לתחזק את מתקני בית הספר, בצורה שתמנע התרחשות שכזו. לא מצאתי כל חוסר סבירות בהחלטתה האינסטינקטיבית להיאחז בדלת ולמשוך אותה לכיוון גופה, בשעה שהיא חששה שהדלת המשוחררת עומדת ליפול על תלמיד, הנמצא בצד השני של הדלת, מחוץ לשדה ראייתה.
21. צוין לא אחת שחובת הזהירות המוטלת על מורה הינה כשל חובה של הורה . אין כל הצדקה בדין לזקוף לחובת התובעת את עצם העובדה שהיא פעלה, כפי שהיא פעלה, על מנת לעמוד בחובה זו, ללא דופי.
22. בנסיבות המתוארות, אין מקום להטיל אשם תורם על התובעת ואין להגדירה כמי שהסתכנה מרצון, ללא הצדקה.
ג. הנכות הרפואית
1. התובעת נבדקה על ידי פרופ' רופמן שמונה מטעם ביהמ"ש. על פי קביעתו, התובעת סבלה עוד מלפני התאונה מבעיות גב וכן בשנת 1996 (שנה לפני האירוע נשוא התביעה), היא נפגעה בעמוד השדרה, בעת שהיא נפלה.
2. ככל שהאירוע נשוא התביעה החמירה בעיה קודמת, הוא קבע כי לתובעת יש 10% נכות צמיתה, כאשר מחציתה, 5% נכות, יש לייחס לאירוע נשוא התביעה.
3. התובעת ובני משפחתה העידו שבמשך התקופה שלאחר האירוע, התובעת סבלה מכאבים משמעותיים כאשר נטל ניהול הבית, נפל על בני המשפחה. אין לי ספק שאכן התובעת סבלה מכאבים בגין האירוע ונזקקה למנוחה ועזרה בתקופה הסמוכה שלאחר האירוע, אולם אין מקום לאמץ את טענותיה, באשר למגבלותיה הרבות הנמשכות, בגין התאונה. בנקודה זו, התובעת ועדיה לא בדו דברים מליבם, אך היה בעדותם משום הפרזה מיותרת, שאינה מעוגנת לדעתי, במציאות.
4. אין גם מקום לקבל את טענת התובעת שיש לפעול על פי עקרון "הגולגולת הדקה". עמדת הנתבעים, שאין עקרון זה תואם את נסיבות התיק שבפניי, הינה מקובלת עליי ומשקפת את הוראות הפסיקה בנדון.
ד. גובה הנזק
1. הנני סבורה שבהתחשב בנתונים שפורטו לעיל יש להעמיד את נזקי התובעת בגין ראשי הנזק הבאים כדלקמן :
א. כאב וסבל : 18,000 ₪.
ב. עזרת צד ג' לתקופה הסמוכה לאחר האירוע : סך 6,000 ₪ .
אין מקום לפסיקת פיצוי מעבר לאמור ו/או לעתיד, בנדון. איני סבורה שבחירת התובעת להיעזר בעובדת משק בית, בהיותה אישה העובדת מחוץ לבית, נובעת מהתאונה, פרט לתקופה האמורה הנ"ל שלאחר התאונה, שנלקחה בחשבון במסגרת קביעת סכום הפיצוי הנ"ל.
ג. הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים (כולל חוו"ד רפואית) וכד': סך 8,500 ₪ .
2. באשר להפסדי ההשתכרות הנטענים, כולל הפסדים בגין ניצול ימי מחלה ואבדן הזכות לפדותם בעתיד (בעת הפרישה) וכן בגין הפסדי פנסיה, אפרט את התייחסותי.
3. מקובלת עליי טענות הנתבעים שהיקף משרתה של התובעת לפני התאונה הייתה 24 שעות שבועיות ולא כפי שנטען על ידיה. עובדה זו עולה בבירור מתלושי שכרה, מלפני התאונה.
4. כמו כן, מקובלת עליי טענת הנתבעות שבפועל , התובעת המשיכה לקבל את שכרה מבית הספר ורמת השתכרותה בבית הספר לא נפגעה. רמת השתכרותה כמורה, אף צמחה והשתפרה במהלך השנים, מאז התאונה .
5. לתובעת נקבעה תקופת אי כושר של כ-5 חודשים, ע"י המל"ל. אין מחלוקת שהיא חזרה לעבודתה לאחר תקופה קצרה יותר מן האמור.
בתצהיר עדותה, התובעת לא ציינה מתי היא חזרה לעבודתה , אלא טענה כי נעדרה "לסירוגין". בפני המומחה מטעם ביהמ"ש, היא טענה שהיא חזרה לעבודה לאחר כחודשיים וחצי. בעדותה הובהר שהיא ציינה עוד ב-נ/7, שהיא חזרה לעבוד ב-1.1.98, כ-5 שבועות לאחר האירוע, אולם, בעדותה היא טענה כי חזרה ל"סירוגין". תלושי השכר מעידים על כך שהתובעת קיבלה שכר מלא בחודשים אלה ועל פיהם, שעה אחת שבועית, שולמה על חשבון "שעות/ימי מחלה", שהצטברו לה בעבר.
6. על אף שהתובעת חזרה לעבוד כ- 23-24 שעות שבועיות ושכרה לא נפגע, היא טענה כי אינה מסוגלת להמשיך לעבוד. היא פנתה לוועדה הרפואית המחוזית של עובדי המדינה, על מנת לאשר את הפסקת עבודתה.
החל מחודש 8/98, תלושי השכר שלה מעידים על היעדרות נוספת משעות עבודתה, אולם שכרה לא נפגע, בשל המשך השלמת שכרה באמצעות ניצול שעות/ ימי מחלה, שהצטברו לטובתה .
7. ביום 28.3.99, הוועדה הרפואית הנ"ל בדקה את התובעת וקבעה כי אין הצדקה להפסקת עבודתה כמורה, אם כי שעות עבודתה יוגבלו ל-4 שעות ביום קרי, 20 שעות שבועיות, במקום 24.
8. הוצג מכתב של רכזת כוח האדם בהוראה, של משרד החינוך, מיום 18.5.99 המאשר כי יתרת ימי המחלה שעמדו לזכות התובעת לניצול, החל מ-1.6.99, עמדו על 140 יום.
9. עיון בתלושי השכר של התובעת מלמד, שהיא עבדה 20 שעות שבועיות והמשיכה לקבל את שכרה, כבעבר, כאשר חלק מהשכר (תשלום בגין 4 שעות שבועיות נוספות), שולם לה במסגרת ניצול שעות/ ימי מחלה ,כל זאת עד לחודש 10/04.
החל מ-10/04, התובעת המשיכה לעבוד 20 שעות שבועיות, אולם היא לא קיבלה תוספת שכר בגין שעות/ימי מחלה, ככל הנראה עקב העובדה שהמכסה של ימי/שעות מחלה שהצטברה לטובתה, נוצלה במלואה.
10. בסמוך לאותה תקופה, התובעת פנתה שוב לוועדה הרפואית הנ"ל וטענה בשנית כי אינה מסוגלת לעבוד. בבדיקה חוזרת, של הוועדה הרפואית, מיום 27.6.05 הוחלט שהתובעת אינה מוגבלת ועליה לחזור לעבודה, במשרה
מלאה .
בפרוטוקול של הוועדה צויינו תלונותיה על כאבים מהגב התחתון ובגין כריתת השחלות שלה, בסביבות שנת 1994.
התובעת ערערה על החלטה זו של הוועדה, אולם, הערעור נדחה ע"י ועדת העררים, ביום 22.11.05. וועדת הערר ציינה שלא נמצאה סיבה רפואית מוצדקת, לקיצור שעות עבודתה.
11. לאור ההחלטה הנ"ל, ב-9/05, התובעת חזרה לעבודתה במשרה מלאה, אולם, לאחר כשבועיים היא הודיעה למנהל כי אינה יכולה/רוצה לחזור לעבוד 24 שעות שבועיות והיא חזרה לעבוד, במשרה של 20 שעות שבועיות, מאז ועד היום.
הדבר התאפשר לאור הסכמת מנהל בית הספר, להקטנת היקף משרתה. מנהל בית הספר העיד שעל פי המלצתו למשרד החינוך, התובעת זכתה לשיפור תנאי השתכרותה (על אף הקטנת שעות עבודתה), באמצעות תוספת של "תמריץ מיוחד" לשכרה. על פי תלושי השכר שהוצגו, התובעת מקבלת תוספת זו, משנת 2001 ועד היום. אין מחלוקת שבגין המלצת מנהל בית הספר להענקת התמריץ, על מנת להגדיל את שכרה, רמת השתכרותה של התובעת צמחהלאחר התאונה, כל זאת על אף שהיא הקטינה מאז התאונה את שעות עבודתה/משרתה.
12. באם נסכם עד עתה, רמת השתכרותה של התובעת לא נפגעה ואף צמחה לאחר התאונה הודות להשלמת שכרה שבוצעה במשך תקופה לא מבוטלת, באמצעות ניצול שעות/ימי מחלהוכן הודות לתמריץ המיוחד שהינה מקבלת משנת 2001 .
13. ב"כ התובעת טוען כי עקב ניצול שעות/ ימי המחלה, התובעת לא תהיה זכאית בעתיד, בעת פרישתה, לפדות את ימי המחלה הצבורים שהיו עומדים לרשותה, באם היא לא הייתה נאלצת לנצלם, במהלך התקופה שבה היא עבדה 20 שעות שבועיות, במקום 24 שעות שבועיות. לטענתו, עקב פדיון ימי המחלה, נגרם לה נזק ממון, שעל הנתבעת לפצותה בגינו.
14. בטרם אדון בטענה גופה, עליי לציין כי אין כל מקום לקבל את שיטת חישוב הפיצוי שבוצע ע"י ב"כ התובעת בנדון, תשלום בגין פדיון ימי מחלה שלא נוצלו, בעת הפרישה העתידית, אינו מחושב על בסיס "שווה ערך מלא" לשכר ששולם לעובד עבור שעות/ימי מחלה שנוצלו על ידו, בפועל.
הדרישה לפצות את התובעת שוב, באותם הסכומים שולמו לה בפועל כשכר, במסגרת ניצול ימי/שעות מחלה, בטעות יסודה. עצם ביצוע החישוב בצורה זו, יוצר סכומים שאין בינם לבין המציאות ולא כלום ואינם יכולים אף לשמש כאינדיקציה, לשווי עתידי של פדיון ימי/שעות המחלה בעת הפרישה, אילולא, היו מנוצלים.
15. ב"כ הנתבעים טוענים שהזכות הנטענת לפיצוי, בגין ימי מחלה שנוצלו עקב העדר יכולת פדיונם בעתיד, הינה טענה לזכות ערטילאית עתידית, מה עוד שאין לדעת באם התובעת הייתה עומדת, בעת פרישתה , באותם הסייגים והכללים המחייבים, על מנת להיות זכאית לפדיון ימי מחלה.
16. אין מחלוקת שלגבי סוג נזק שכזה, ביהמ"ש מתבקש לעסוק בניבוי נסיבות עתידיות, אולם פעולות שכאלה אינן זרות לביהמ"ש, כגון כאשר ביהמ"ש "מנבא" הפסדי השתכרות עתידיים, או הוצאות/הכנסות אחרות, עתידיות, בגין נכות כזו או אחרת וכד'.
17. הקביעות של פרופ' רופמן אינן תומכות בהחלטה הראשונה של הוועדה הרפואית המחוזית (מיום 28.3.99), באשר להגבלת שעות עבודתה של התובעת.
יתרה מכך, וועדה זו דנה בתפקוד כללי ואין בקביעתה כדי ליצור קשר סיבתי בין המגבלות הכלליות, שלדעת הוועדה הצדיקו את הקטנת משרת התובעת, לבין הנזק הספציפי שנגרם לתובעת בגין התאונה.
18. הנני סבורה שיש מקום לקבל את טענת התובעת שחלק משעות/ימי המחלה שנוצלו על ידיה, נובעים מהנכות שנגרמה בתאונה וחלקם נובעים מהנכויות האחרות/קודמות.
19. מכלול הנתונים מצביעים על כך שממועד התאונה ועד לחודש 10/04, כ-200 "ימי" מחלה נוצלו ע"י התובעת, כאשר באמצעות ניצולם, היא המשיכה לקבל את מלוא שכרה, כבעבר.
20. טענת התובעת שבגין הניצול הנרחב, תיגרע ממנה בעתיד חלק ממלוא הזכות שהייתה מצטברת לה לפדיון ימי מחלה הינה סבירה, אולם, התובעת לא השכילה להציג כל ראייה (כגון: באמצעות תעודת עובד ציבור) המעיד על היקף ותנאי ניצול הזכות ועל אופן חישוב הפדיון , במועד הפרישה העתידי.
21. הנני סבורה שיש מקום לקבל את טענות התובעת שזכותה העתידית לפדיון ימי מחלה בעת הפרישה נפגעה בצורה מסוימת, אולם, מכיוון שהתובעת לא השכילה להציג בפניי ראיות דיין לשומת גובה הנזק העתידי בנדון וכן לאור העובדה שאין לזקוף את מלוא האמור לתאונה גופה וכן לאור העובדה שפדיון ימי מחלה בעתיד אינו מתבצע על בסיס שכר לשעה/ יום אחד לאחד. הנזק ייאמד על ידי באופן גלובלי, על דרך האומדן.
הנני מעמידה את גובה הפיצוי בגין אבדן הזכות העתידי לניצול ימי מחלה, בסך- 10,000 ₪.
22. באשר לתקופה שבין 10/04 ל09/05 , התובעת המשיכה לעבוד 20 שעות שבועיות, מבלי לקבל תשלום נוסף עבור על שעות מחלה (ככל שמכסת ימי המחלה הצבורים, נוצלה במלואה). עקב האמור בתקופה זו, נפגעה רמת השתכרותה (באפן זמני), בו בשעה שהנושא של כשירותה, עמד למבחן בשנית, לבקשתה,בפני הוועדה הרפואית, כאמור לעיל.
23. מאחר ובמועד זה ההחלטה הקודמת הייתה בתוקפה (עד 9/05), הנני סבורה שהתובעת הינה זכאית לכמחצית מהפסדי ההשתכרות שנגרמו לה בנדון בתקופה זו, בתור נזק הנובע מהתאונה, ומעמידה את הנזק על סך- 10,000 ₪.
24. החל מ-9/05, התובעת החליטה להמשיך לעבוד במשרה של 20 שעות שבועיות, על אף קביעת הוועדה הרפואית הנ"ל שהינה כשירה לחזור לעבודה מלאה.
בהתחשב (בנוסף לקביעת הועדה), בקביעות של פרופ' רופמן, שהינן מקובלות עליי, לא ניתן לייחס בחירתה זו, לנכות הרפואית שנגרמה בגין התאונה.
מאידך, ככל שאין מחלוקת כי נקבעה לתובעת נכות רפואית של 5% בגין התאונה, הרי יש מקום לפסיקת פיצוי בגין אובדן השתכרות מ-9/05 עד היום ולעתיד, באופן גלובלי.
25. לאור האמור, הנני פוסקת לתובעת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות עקב התאונה, לתקופה החל מ-9/05 ולעתיד, בסך כולל של- 35,000 ₪.
26. אין מקום לפסיקה נוספת בגין טענת התובעת להפסד זכויות פנסיה, ככל שאלה לא הוכחו.
27. בנוסף לטענות הנ"ל, התובעת טענה בשנה שלפני האירוע, כי היא התחילה לעבוד, בנוסף לעבודתה בבית הספר, בפנימיית יום,ב- 3 ימים בשבוע, בשעות הערב. שכרה מפנימיית היום עומד על סך כ-2,200 ₪. הוצגו על ידי התובעת תלושי שכר בנדון, משנת 1997. לטענת התובעת, פנימיית היום נסגרה בשנת 2005 ובקשתה לפיצוי בנדון הינה בגין התקופה שבין 1998-2005.
28. מקובלת עליי טענת הנתבעים שאין לקבוע, על בסיס נסיון של מספר חודשי עבודה, שהתובעת הייתה ממשיכה לעבוד בעבודה זו ואין מחלוקת שהיא החלה בעבודה נוספת זו זמן קצר לפני התאונה ולא עבדה בה בעבר.
אין מקום לקבל את טענת התובעת, כי בגין פגיעתה בתאונה, נמנע ממנה כלל לחזור ולבצע את העבודה הנוספת במלוא התקופה הנטענת על ידיה ( 1998- 2005 ! ). מאידך, משהוכיחה התובעת כושר השתכרות נוסף, ערב התאונה, יש מקום לקבל את הטענה שבמהלך מספר חודשים לאחר התאונה, לא היה ביכולתה לחזור לעבודה זו, עקב הצורך להתאוששות מהתאונה. הנני מעמידה סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות בפנימיית היום בסך- 12,000 ₪.
29. סך הפיצוי, כמפורט לעיל, עומד על סך 99,500 ₪. מסכום זה יש לנכות תגמולי המל"ל בסך של 45,920 ₪ (משוערך להיום), ששולמו לידי התובעת בגין התאונה.
השערוך של תגמולי המל"ל, בוצע בצירוף הפרשי הצמדה, ללא ריבית, ככל שמרכיבי הפיצוי שנפסקו בגין הפסדי השכר והנזקים הנלווים התבססו אף הם על ערכי שערוך (מדד), ללא ריבית .
ה. סיכום
הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לידי התובעת סך 53,580 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
כמו כן, ישאו הנתבעים בהוצאות אגרה ששולמו ע"י התובעת ושכר עדים מטעמה (באם נפסקו לטובת עדי התובעת) וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 20% מסכום הפיצוי (כמפורט בסעיף זה), בתוספת מע"מ.
הנתבעת 1 תישא ב-75% מהחיובים האמורים והנתבעת 2 תישא ב-25% מהם,לפי חלוקת האחריות שנקבעה לעיל.
ניתן היום, י"א כסלו תשס"ט, 08 דצמבר 2008, בהעדר הצדדים.
