רעשי ירי גרמו לליקויי שמיעה במהלך שירות צבאי

דרגו את המאמר

רעשי ירי בשירות הצבאי גרמו לפגיעה באוזן התיכונה ולליקויי שמיעה

ענ 000107/95

האם חשיפה לקולות ירי גרמה לליקוי שמיעה במהלך השירות הצבאי? להלן דוגמא למקרה כאמור. קצין התגמולים דחה את תביעתו של אדם להכיר בו כנכה, לפי חוק הנכים, וזאת למרות טענות בנוגע לפגימות הקשורות בנזק באוזן התיכונה. התביעה נדחתה וזאת לאחר שקצין התגמולים לא קיבל אותה על סמך חוות דעתה של הוועדה הרפואית. הוועדה הייתה סבורה כי לא היה התקיים קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער, ובין הפגימה בה הוא לקה. בהחלטת הוועדה נקבע כי עיון בגיליון הרפואי של המערער העלה כי האחרון לא קשר בין הפגימה לבין אירוע כלשהו במהלך השירות הצבאי. כמו כן, נטען כי המערער סבל לאורך השנים מדלקות בשתי האוזניים והיה זקוק גם לניתוח מחיצת האף.

      קראו עוד בתחום:

• דחיית ערעור בנוגע לתגמולים רטרואקטיביים לפדוי שבי ממלחמת יום כיפור
• פגימה בעמוד שדרה בעקבות תאונת דרכים במסגרת שירות במשטרה
• האם ניתן לשנות תגמולים מביטוח לאומי לתגמולים לפי חוק הנכים?
• וועדה רפואית עליונה במשרד הביטחון ומינוי מומחה בתחום ספציפי

מנגד, המערער הציג חוות דעת רפואית מטעם מומחה למחלות אף אוזן גרון. מומחה זה היה סבור כי "ליקוי השמיעה היה קשור לחשיפה הממושכת לרעשי הירי בעבודתו של התובע". הודגש כי הנזק היה בעיקרו דו צדדי ועל כן לא היה ניתן לקשור בינו לבין הדלקות באוזן השמאלית. המומחה העריך כי ייתכן והנזק ממנו התובע סובל היה קשור גם לפיצוץ שאירע קרוב אליו במלחמת יום הכיפורים. קצין התגמולים הציג לבית המשפט חוות דעת רפואיות סותרת, גם היא מטעם מומחה למחלות א.א.ג.

תיאור תולדות השירות

המערער במקרה הנ"ל התגייס לשירות חובה בשנת 1972 ושימש בתור נהג טנק. בתום שירות החובה, הוא המשיך בשירות קבע בתור נגד והתקדם עד לתפקיד של נגד תחזוקה. בין השנים 1978-1980 המערער שירת כאזרח עובד צה"ל בבסיס תחמושת בבאר שבע. בשנתיים הבאות, הוא התגייס לשירות במשטרת ישראל, ושם שירת במשך כ-15 שנה עד שובו למדים הירוקים.

במלחמת יום כיפור, במהלך שירותו הסדיר כמפקד טנק, המערער נפגע באוזנו השמאלית והובהל לבית החולים בגין דימום מהאוזן. כמו כן, החל משנת 1977 נרשמו בתיקו הרפואי תלונות חוזרות ונשנות בנוגע לדלקות אוזניים חיצוניות, גרנולר מירינגיטיס באוזן שמאל, ודלקת כרונית עם נקב של עור התוף בצד שמאל. ביוני 1993, ובמאי 1995, נערכו למערער בדיקות שמיעה. בבדיקת השמיעה הראשונה נמצאו ליקויים באוזן שמאל (והשמיעה באוזן ימין הוגדרה כתקינה). בבדיקת השמיעה השנייה נמצא כי ליקויי השמיעה היו בשתי האוזניים.

מחלוקת בין המומחים הרפואיים - הליכה לקראת הנכה

המומחים הרפואיים היו חלוקים בדעותיהם בנוגע למשמעות אשר הייתה לבדיקות השמיעה הנ"ל. המומחה מטעם המערער גרס כי "הירידה בשמיעה במקרה זה הייתה אופיינית לחבלה אקוסטית והיה צריך להתייחס אליה כאל חבלה אשר נגרמה מחמת חשיפה ממושכת לרעשים טראומטיים". מומחה זה היה סבור כי הליקוי המדובר היה בעיקרו סנסורי, ולמרות שבדרך כלל כאשר עסקינן בליקויי שמיעה אשר קשורים בחבלה אקוסטית נגרמת פגיעה גדולה יותר של התדירויות הגבוהות, באחוז ניכר מהמקרים נפגעות גם התדירויות הנמוכות. בחוות הדעת הרפואית הנ"ל נטען כי החשיפה לרעשי הירי הייתה עדות קלינית אשר הסבירה את ליקוי השמיעה הסנסורי הדו צדדי.

בית המשפט בחן את דבריהם של המומחים הרפואיים ועמד על הסתירה בין חוות הדעת שהוצגו בפניו. הוחלט על קבלת הערעור. בפסק הדין נקבע כי גרסתו של המומחה הרפואי מטעם המערער הייתה וודאית יותר מגרסתו של המומחה מטעם קצין התגמולים. כמו כן, הודגש כי היות ועסקינן בסוגיה משפטית בתחום סוציאלי, דיני הראיות מקלים על המערער. הלכה פסוקה היא כי "אין להחמיר עם תובע במקרים כגון דא, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתם הוא מבקש להרים את הנטל המוטל עליו".