פמפיגוס וולגריס כפגיעה בעבודה, האמנם?

דרגו את המאמר

פמפיגוס וולגריס כפגיעה בעבודה, האמנם?

פמפיגוס וולגריס הינה מחלת עור אוטו-אימוניות, נדירה יחסית וחשוכת מרפא. המחלה מאופיינת בהיווצרותם של שלפוחיות על ריריות ועור הגוף. היות ומדובר במחלה נדירה, מעט מאד ידוע אודותיה וטרם נמצאה לה תרופה. יצוין כי לא מדובר במחלה חדשה וקיימות עדויות לגביה הופעתה כבר משנת 450 לפנה"ס.

המחלה שכיחה בעיקר בקרב גברים אשכנזים בגיל העמידה אך היא מופיעה גם אצל צעירים. להלן דוגמא למקרה בו בית הדין לעבודה דחה את תביעתו של עובד בניין להכיר במחלת הפמפיגוס וולגריס בה לקה כמחלת מקצוע.

      קראו עוד בתחום:

• תסמונת התעלה הקרפלית בתור תאונת עבודה
• פרקינסון בתור תאונת עבודה - האם מחלת מקצוע?
• דרמטיטיס תוכר כתאונת עבודה על בסיס מחלת מקצוע - צבעי חשוף לחומרים רעילים
• מחלת מקצוע: נזקי שמיעה בעבודה

מדובר בתובע יליד 1933 אשר מאחוריו כ-40 שנות עבודה בבניין. במרוצת השנים, התובע הועסק במספר תפקידים כגון תפסן, פועל בניין ומנהל עבודה בשטח. בשנת 1969, התובע הקים חברה לבניין ביחד עם שותף. הוא עבד בחברה זו כמנהל עבודה במשך כ-12 שנים עד לאשפוזו בגין מחלת ה"פמפיוגס וולגריס". התובע חזר לעבודה חלקית לאחר חודשיים וחצי של אשפוז והחלמה בת חצי שנה. עם זאת, במאי 1989, המחלה התפרצה שוב והוא אושפז בבית החולים. מכאן, מצבו הבריאותי רק הלך והחמיר.

במהלך כל שנות עבודתו, הן בתור שכיר והן בתור שותף מנהל, התובע עבד בעבודות שטח תחת כיפת השמיים (בעוד שותפו היה אמון על העבודה המשרדית), התובע היה איש השטח אשר פיקח על העבודה בפועל. החברה לא העסיקה קבלני משנה בתחום הבנייה, אלא בסוגיות כגון חשמל ואינסטלציה. למעשה, תנאי עבודתו של התובע דרשו ממנו חשיפה לשמש ולחומרים רעילים ומזיקים כגון גבס דבק לאיטונג, שמן שרוף, חומצות מלח, חומרים מקשיחים, מלט, סיד, חומרים ממיסים (כגון קוורץ), גזים רעילים מאגזוזים של מכונות הבטון ותוספות למלט.

התובע, מאז פרצה המחלה פעם נוספת בגופו בשנת 1989, איננו יכול לעבוד בשום עבודה. וועדות נכות מטעם המוסד לביטוח לאומי העמידו את נכותו על שיעור של 100%.

חוות דעת של מומחית רפואית מטעם בית הדין לעבודה

בית הדין לעבודה מינה מומחית רפואית מטעמו, וזאת על מנת לבחון האם נזקיו של התובע היו תוצאה של תאונת עבודה (על בסיס תורת המיקרוטראומה) או מחלת מקצוע. המומחית השיבה לבית הדין את התשובות הבאות:

1. מחלתו של התובע הינה מחלת עור בשם פמפיגוס וולגריס.
2. לא מדובר במחלת מקצוע לפי פריט 25 לתקנות, וזאת משום שעסקינן ב"מחלת עור אוטו-אימונית אשר נגרמת על ידי שיבוש בתפקוד המערכת החיסונית בגוף". המחלה נגרמת על רקע גנטי.
3. לא ידוע על תהליך בו פגיעות זעירות של חשיפה לשמש יכולות לגרום להופעת פמפיגוס וולגריס.
4. המצב הקיים הינו תוצאה של תהליך תחלואי שמקורו בנסיבות גנטיות.
5. כיום, אין מספיק מידע רפואי אשר קושר בין תרומה תעסוקתית, אף חלקית, בין עבודה תחת קרני השמש להופעת מחלת הפמפיגוס וולגריס. הדברים אמורים גם לגבי חשיפה לחומרים שהתקיימה בעבודתו של התובע, ואין אף רמז הקושר אותה עם "פמפיגוס וולגריס".

בעקבות חוות דעתה של המומחית מטעם בית הדין, נקבע כי דין התביעה להידחות. הכרה במקרה של פגיעה באורגניזם בתור תאונת עבודה צריכה להתבסס על הוכחת קשר סיבתי בין עבודתו של המבוטח לבין הפגימה. על מנת להוכיח קשר סיבתי זה, בתי הדין נעזרים במומחים רפואיים. מומחים אלה בוחנים את הרקע הרפואי של המבוטח אל מול תנאי העבודה כפי שתוארו בעובדות המקרה. בסופו של היום, המומחים קובעים, על בסיס ידיעתם ושיקול דעתם, האם התקיים קשר סיבתי רפואי, אם לאו.

הלכה פסוקה היא כי "אחד מיסודות ההכרה בפגיעה עבודה, כמחלת מקצוע או תוך יישום תורת המיקרוטרואמה - הוא עדות מפי רופא". במקרה דנן, בית הדין לעבודה קבע כי המומחית הייתה נאמנה לדעתה לגבי העדר קיומו של קשר סיבתי בין חשיפתו של התובע לחומרים המדוברים, או לשמש הקופחת, ובין התפרצות המחלה המדוברת אשר הוגדרה על ידה כמחלה "אוטו-אימונית עם היבטים גנטיים". אי לכך, התביעה נדחתה.