עבודה בתנאי רעש מזיק ותביעה להכרה בליקוי שמיעה כמחלת מקצוע

דרגו את המאמר

עבודה בתנאי רעש מזיק - נטל ההוכחה על העובד

ב"ל 1653-07

סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי קובע כי ליקוי שמיעה יכול להיות מוכר כפגיעה בעבודה וזאת כאשר מתקיימים שורה של תנאים מצטברים. ראשית, המבוטח צריך להוכיח כי הוא נחשף במהלך העבודה לרעש העולה על המותר לפי פקודת הבטיחות בעבודה (סעיף 173 לפקודה). כמו כן, עליו להוכיח כי כושר השמיעה שלו ירד, בכל אחת מאוזניו, בשיעור של 20 דציבלים לפחות. תביעה בעניין צריכה להיות מוגשת למוסד לביטוח לאומי בתוך שנה. ניתן אפוא לראות כי התנאי הראשוני והמרכזי בעניין זה נשען על הוכחה כי מדובר ב"חשיפה לרעש מזיק" במהלך העבודה.

      קראו עוד בתחום:

• רעשי ירי גרמו לליקויי שמיעה במהלך שירות צבאי
• האם מעסיק אחראי לליקויי שמיעה בגין אי ביצוע בדיקת סביבתיות?
• טנטון - מהן פניות חוזרת ונשנות לקבלת טיפול רפואי אשר יתועד?
• הכרה בליקוי שמיעה אך לא בטנטון - חשיפה לרעש מזיק

תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסקותית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד-1984 קובעות את משך הזמן המקסימאלי אשר מותר לחשוף עובד לרעש בהתאם לדרגות שונות של "רעש התקפי ומתמשך". התקנות קובעות כי אין לחשוף עובד לרעש בשיעור של 85 דציבלים ומעלה יותר משמונה שעות ביום עבודה. התוספת לתקנות קובעת באופן מפורש כי ככל שהרעש גובר, כך משך הזמן שניתן לחשוף את העובד אליו, קטן בהתאמה.

השאלה האם עבודה מסוימת, אשר נעשתה בתנאי רעש משוקללים של 85 דציבלים ומעלה, הייתה "עבודה ממושכת", אם לאו, הונחה לא אחת לפתחן של הערכאות המשפטיות. נפסק כי על מנת לקבוע האם מדובר בעבודה ממושכת, בית הדין לעבודה רשאי לבחון את הוראות הדין מאותו התחום. לדוגמא, בתקנה 2 לתקנות הבטיחות בעבודה נקבע כי במקום עבודה או מפעל אשר עובדים בו ברעש מזיק לפי תקנה 1 לתקנות, החשיפה המותרת לרעש תהיה בהתאם לטבלה המפורטת בתקנות. כמו כן, על מנת להכיר בליקוי השמיעה כמחלת מקצוע, הקביעה תיעשה בהתאם ל"מכלול הנסיבות, התנאים והעובדות", ולא מדובר בנושא אשר ניתן למדוד אותה מדידה מדויקת (שתהיה יפה לגבי כלל העובדים במשק).

דוגמא לפסק דין

הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה במקרים כגון דא מוטל על כתפיו של העובד המבוטח. דהיינו, עליו להוכיח כי הוא היה חשוף לתנאי עבודה מזיקים אשר ענו על הדרישות בתקנות שפורטו לעיל. להלן דוגמא למקרה אשר זהו עניינו. מדובר בתביעה שהוגשה על ידי עובד במפעל, וזאת לאחר שהביטוח הלאומי דחה את תביעתו להכרה בליקויי השמיעה ממנו הוא סובל כמחלקת מקצוע.

במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה, הוצגו מדידות רעש במפעל ונבחנה משרתו של התובע באופן ספציפי. נבדקו רמות הרעש באזורים שונים במפעל ובית הדין התחקה אחר מקום עבודתו המרכזי של התובע בעסק.

בסופו של היום, נקבע כי התובע עבד במרבית זמנו בעמדה במפעל ("עמדת הפילטרים") אשר תשע מדידות רעש שנערכו בה לא הצביעו על עוצמה של מעל 84 דציבלים. התובע טען כי הוא הועסק גם באזורים אחרים במפעל, אשר מדידות הרעש בהם הגיעו עד כדי 96 דציבלים. בית הדין לעבודה קיבל את טענותיו, אך נקבע כי עבודתו באזורים אלה לא הייתה ממושכת. נטל ההוכחה בעניין "ממושכות" העבודה הונח לפתחו של התובע, והלה לא השכיל להרימו. אי לכך, ומכל האמור לעיל, התביעה נדחתה.