סרטן בעקבות חומרים מסוכנים בעבודה - תביעה לאחר יותר מ-40 שנה

דרגו את המאמר

תביעה נגד מעסיק בגין סרטן בעבודה וטענות התיישנות

עא (ת"א) 22402-03-10‏

אלמנתו וילדיו של אדם אשר נפטר כתוצאה מסרטן מסוג מזותליומה טענו כי המחלה דגרה בגופו של המנוח במשך למעלה מ-40 שנה והייתה תולדה של עבודתו בתחילת שנות ה-60 במפעל בו הוא עבד. המערערים טענו כי החשיפה לאסבסט במפעל הייתה זו אשר חוללה את הסרטן והיא שהביאה לפטירתו בטרם עת.

המפעל טען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. נטען כי לא היה ניתן להגיש תביעה נזיקית בגין אירועים שהתרחשו יותר מ-40 לאחר ה"רשלנות" לכאורה. בית משפט השלום קיבל את טענת ההתיישנות ודחה את התביעה. האלמנה והילדים לא אמרו נואש ופנו בערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. אי לכך, התביעה הוחזרה לבית המשפט השלום וזה ידון בה לגופה.

מדוע בית המשפט המחוזי החליט שלא לדחות את התביעה מחמת התיישנות? התשובה לכך נעוצה בפרשנות סעיפים 8 לחוק ההתיישנות ו-89(2) לפקודת הנזיקין.

עובדות המקרה

כפי שצוין לעיל, התביעה הוגשה בשנת 2005, כ-43 שנים לאחר שהמנוח סיים את עבודתו בת השנתיים במפעל. בתביעה נטען כי המפעל לא מנע מהמנוח להיחשף באופן לא בטיחותי לחומרים מסוכנים בעבודה. אי לכך, האלמנה והילדים טענו כי מקורו של הסרטן ממנו נפטר יקירם היה נעוץ בעבודה במפעל. בית המשפט השלום דחה את התביעה מחמת התיישנות תוך כדי שהוא מתבסס על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

      קראו עוד בתחום:

• מחלת הסרטן עקב חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית על ספינת חיל הים
• הרעלת כרום בעבודה והוכחת קשר להתפתחות סרטן ריאות
• לימפומה הודג'קין כתאונת עבודה, האמנם?
• סיליקוזיס הוכרה כמחלת מקצוע - האם היא גם גרמה להתפתחות סרטן בריאה?
• עובד מעשן נפטר מסרטן ריאות גרורתי - האם מדובר בפגיעה בעבודה?
• סולר קרטוזיס בעקבות חשיפה לשמש בזמן העבודה - האם תאונת עבודה?

בית המשפט המחוזי קבע ראשית כי השאלה המשפטית שעלתה במקרה דנן נגעה למועד בו התחיל לרוץ מרוץ ההתיישנות. מדובר במועד מעורפל מעט ככל שעסקינן בעניינו של אדם שנפטר ממחלת הסרטן. מחלה זו ידועה כמחלה אשר עלולה להיות סמויה. יש אשר מגדירים אותה "מחלה דוגרת". לא אחת, התפתחותה של מחלת הסרטן תלויה בתקופת "דגירה" בגופו של החולה אשר במהלכה מתרחשים תהליכים רפואיים שונים אשר "מכשירים את הקרקע" לפרוץ המחלה וזאת כאשר הם סמויים מן העין.

המחלה ממנה נפטר המנוח במקרה זה הייתה מחלה מסוג זה. סרטן המזותליומה הינו מחלה אשר בין המועד בו החולה נחשף לחומרים המסוכנים, לבין פריצתה, יכולות לעבור עשרות שנים. אי לכך, ובשל הפערים האמורים בזמנים הרלבנטיים, שאלות בנוגע להתיישנות בסיטואציות כגון דא עלולות להתעורר "במלוא חריפותן" כאשר התביעה עוסקת בחשיפה לחומרים מסוכנים.

במקרה דנן, נקבע כי ייתכן ש"מחולל הנזק" התרחש אי שם בשנות ה-60, אך הנזק עצמו החל לפגוע במנוח רק בשנת 2002. האלמנה והילדים טענו כי לא ניתן לצפות מאדם אשר נחשף במהלך עבודתו לחומרים מסוכנים להגיש תביעה בעודו בריא, וזאת מתוך ציפייה כי עשרות שנים לאחר מכן הוא יחלה בסרטן כתוצאה מתנאי עבודתו. לחילופין, המשפחה טענה כי אם בית המשפט ייקבע ש"אירוע הנזק" התרחש לפני כ-43 שנים, העובדות אשר ביססו את התביעה נעלמו מעיניהם.

הכרעת בית המשפט

חוק ההתיישנות הינו החוק אשר קובע את ההסדר הכללי בנוגע לסוגיות כגון דא. החוק קובע כי תקופת ההתיישנות הרגילה החלה על תביעות נזיקיות שאינן במקרקעין עומדת על שבע שנים. שבע השנים הללו מתחילות להימנות עם גילויה של עילת התביעה. עם זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאפשר להאריך את התקופה הנ"ל. על פי סעיף זה, במידה והתובע לא ידע מהי המציאות העובדתית והמשפטית אשר גיבשה את עילת התביעה, וזאת מסיבות אשר לא היו תלויות בו (ואשר הוא לא היה יכול לגלותן בזהירות סבירה), מועד ההתיישנות יוארך עד למקום בו התובע היה יכול להבחין בעילת התביעה כאמור.

פקודת הנזיקין קובעת בסעיף 89(2) כי לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות בתביעה המוגשות מכוחה, וזאת מעבר לעשר שנים מאז קרות האירוע המזיק. נקבע כי אם הניזוק לא הגיש תביעה בתוך שבע שנים, וגם כאשר נעלמו מעיניו עובדות משפטיות שהיו יכולות לבסס את עילת תביעתו, אין מקום לדון בסוגיה לאחר עשר שנים מקרות האירוע. נשאלה אפוא השאלה - כיצד מיישבים את הסתירה לכאורה בין פקודת הנזיקין בסעיף 89(2) לחוק ההתיישנות (סעיף 8). התשובה לכך נעוצה במהות הסעיף.

בעוד פקודת הנזיקין עוסקת בגילוי המאוחר של הנזק, חוק ההתיישנות איננו מטיל הגבלה כאמור. דהיינו, כאשר ההתיישנות עוסקת בסעיף הנזק בתביעה, הרי שממועד גילוי הנזק תתחיל לרוץ ההתיישנות. בניגוד לכך, סעיף 8 לחוק התיישנות מתייחס למקרים בהם הקשר הסיבתי ו/או הרשלנות התגלו במועד מאוחר יותר.

מן הכלל אל הפרט. בית המשפט קבע כי מרוץ ההתיישנות במקרה דנן החל לרוץ בשנת 2002, וזאת לאחר שלמנוח היה קצה חוט באשר לקשר הסיבתי בין העבודה במפעל לנזק רק בתחילת שנות ה-2000. דהיינו, רק ממועד זה היה למנוח (ולבני משפחתו) "קצה חוט" הקושר בין רשלנות המפעל לכאורה להתפתחות הסרטן.