הסמכות העניינית לדון בהטבות מכוח נוהל של אגף השיקום של משרד הבטחון

דרגו את המאמר

 

סמכות השיפוט העניינית הינה שאלת יסוד בהתדיינות המשפטית. זוהי הסמכות של בית המשפט לדון בעניין ספציפי. בית המשפט שואב את כוחו מהסמכות העניינית שניתנה לו. במידה וישנה מחלוקת בנוגע לסמכות העניינית, עלול ספק זה לערער את כל הגישה של שלטון החוק ולפיו המדינה יכולה להשתמש בכוחה רק כאשר הוא ניתן לה בצורה מפורשת, ועל פי חוק.

 

מכוח עיקרון רחב זה, נוצרות הרבה מחלוקות באשר לשאלת הסמכות העניינית של הערכאות השונות. כך לדוגמה, התעוררה מחלוקת בין אדם שהיה זכאי לקבל הטבות מהאגף לשיקום במשרד הביטחון, ובין פרקליטות המדינה.

אדם ששירת במשרד הביטחון, קיבל 65% נכות בשל סכרת, מתוכם 33% בשל השירות. הוא פנה לקבל הטבת רכב רפואי בהתאם לנוהל שקיים באגף לשיקום של משרד הביטחון. האדם הוזמן לועדת מומחים וועדה זו קבעה כי אותו האדם זכאי לקבל את הרכב. הפרקליטות החליטה כי האדם יעמוד לבדיקה נוספת בפני ועדת מומחים אחרת.

האדם הגיש ערר לועדת הערעורים לפי חוק הנכים, בטענה כי הפרקליטות חרגה מסמכותה. הפרקליטות ביקשה לסלק את הערר על הסף בטענה של חוסר סמכות עניינית, ולכן הגישה את הבקשה לסילוק על הסף לועדת הערעורים. כלומר, הפרקליטות טענה כי ועדת הערעורים אינה רשאית לדון בבקשתו של האדם, אלא הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. ועדת הערעורים דחתה את הבקשה של פרקליטות המדינה משום שהאדם הביא בפניה אסמכתאות לכך שבמקרה אחר, הפרקליטות טענה דווקא כי לועדת הערעורים יש את הסמכות לדון בנושא.

 

ועדת הערעורים קבעה כי "לא יתכן שהמשיב (הפרקליטות) יטען טענה אחת במחוז אחד וטענה שנייה הפוכה לה במחוז השני". לכן הועדה דחתה את הבקשה לסילוק על הסף של הפרקליטות. על כן, הפרקליטות הגישה ערעור על ההחלטה הזאת של ועדת הערעורים, בפני בית המשפט.

הכרעת בית המשפט בעניין הסמכות העניינית

בית המשפט מציין כי בעבר, הטבות שהן "לפנים משורת הדין" או מכוח הוראות פנימיות של אגף השיקום (זהו הסטאטוס של בקשתו של האדם במקרה זה בשל כך שאין הוראת חוק שקובעת שהוא זכאי להטבת רכב), היו נדונות בבג"ץ. בפס"ד אברמוביץ' שניתן בשנת 2000, נקבע כי הערכאה שמוסמכת לדון לפי חוק הנכים (ועדת הערעורים), מוסמכת לדון גם בהטבות שהן לפנים משורת הדין.

בשנת 2000 נחקק חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, אשר מפרט את סמכויותיו של בית משפט זה. בזמן חקיקת החוק, הסמכות לדון בחוק הנכים לא הייתה חלק מחוק זה. בשנת 2005 תוקן החוק והוספו לו עניינים שניתן להביאם לביקורת שיפוטית בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, וביניהם החלטות של רשויות בענייני הטבות וסיוע שניתנות מכוח נהלי אגף שיקום הנכים. בית המשפט מסיק מדברי ההסבר לחוק כי ברור שתכליתו של החוק הייתה להעביר סמכויות אלו לידיו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

כאן ראוי להבהיר שהערעור של פרקליטות המחוז נגעה להחלטה של הועדה לדחות את בקשת הסילוק על הסף. כאמור, ההחלטה לדחות את הבקשה נבעה מכך שהועדה הגיעה למסקנה כי הפרקליטות טוענת טענות סותרות בשני מחוזות שונים.

 

הבעיה היא שהמסקנה הזאת של ועדת הערעורים אינה נכונה משום שהטענה שהועלתה בפניה, לפיה הסמכות נתונה לבית המשפט המנהלי, נטענה לאחר התיקון בחוק. כלומר, לא ניתן להגיד שהפרקליטות טוענת טענות סותרות, משום שבוצע תיקון בחוק וטענותיה של הפרקליטות, זהות לאופן בו תוקן החוק. לכן, נימוק זה אינו יכול לעמוד. בית המשפט קובע כי הסמכות העניינית לדון בעניינו של האדם מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים ולא לועדת הערעורים.

לסיכום, ענייני הסמכות העניינית הינם סבוכים ומסועפים. טעות טקטית של אדם, כאשר בחר להגיש תביעה או ערעור בפני ערכאה שאין לה סמכות לדון בכך, יכולה לגרום לכך שבירור בעניינו יתעכב וכתוצאה מכך יגרמו לו גם הוצאות משפטיות מיותרות. לכן, מומלץ תמיד להתייעץ עם עורך דין מומחה בתחום, כדי למנוע בזבוז זמן ומשאבים מיותרים.