האם עובדת נפלה מחמת עייפות בדרך הביתה וזאת בשל עומס חריג בעבודה?

דרגו את המאמר

תאונת עבודה בדרך לבית לא תוכר כתאונת עבודה

(י-ם) 10593/10 בל (י-ם) 10593-10‏ ‏

חוק הביטוח הלאומי מגדיר תאונת עבודה כתאונה אשר נגרמה לעובד במהלך עבודתו ובעקבותיה. למעשה, תאונת עבודה לפי החוק איננה רק תאונה אשר נגרמת בעת העבודה, אלא גם תאונה בדרך לעבודה או מהעבודה. הרציונאל העומד מאחורי הכרה בתאונה בדרך הוא כי מדובר באירוע הקשור לעבודה. מיותר לציין כי ככל שהאירוע פחות קשור בטבורו לעבודה, וככל שהתאונה בדרך הייתה בגין נסיבות שונות ומשונות, כך יהיה קשה יותר לקבל הכרה מהביטוח הלאומי.

      קראו עוד בתחום:

• לחץ חריג בתור אירוע בעבודה אשר גרם להתקף לב, האמנם?
• מבוטח לקה בהתקף לב לאחר הופעה בבית המשפט - האם קשר לעסקים?
• הכרה בפיברומיאלגיה על דרך המיקרוטראומה, האמנם?
• התפרצות סוכרת 2 - הכרה בתור תאונת עבודה

הכרה באירוע כתאונת עבודה מתקבלת על בסיס קיומם של שני תנאים מצטברים. ראשית, המבוטח צריך להוכיח כי אכן התרחשה תאונה. תאונה צריכה להיות "אירוע פתאומי שניתן לאתר אותו בזמן ובמקום". דהיינו, לא כל אירוע אשר קורה לעובד בדרך הביתה מהעבודה הוא תאונה המזכה בתגמולים. התנאי השני הוא - "תוך כדי ועקב העבודה". שומה על העובד להוכיח כי האירוע התרחש תוך כדי העבודה ובעקבותיה. לדוגמא, במידה והעובד יצא מהעבודה, ובמקום ללכת הביתה הוא פנה לסופרמרקט לעשות קניות, תאונה בדרך מהקניות הביתה לא תיחשב כתאונת עבודה. להלן דוגמא למקרה אשר זהו עניינו.

מדובר באישה אשר הגישה לבית הדין לעבודה תביעה כנגד החלטתו של המוסד לביטוח לאומי לדחות את בקשתה להכיר בה כנפגעת עבודה. התובעת טענה כי היא נפלה בדרך מהעבודה לביתה, וזאת כאשר היא מעדה על מפתן הכניסה לבית. לטענתה, מדובר היה בתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי דחה את התביעה וזאת בטענה כי הנפילה, ככל שאירעה, הייתה בגין "מצב רפואי קודם" ולא בשל סיכוני הדרך. בית הדין לעבודה בחן את טענות הצדדים וקבע כי יש לקבל את גרסתו של המוסד לביטוח לאומי.

נכות קודמת ברגליים - לא הוכח עומס חריג ומעייף

התובעת ניסתה לטעון כי היא לא נפלה בגין נזקים גופניים אחרים מהם היא סבלה, אלא משום שביום הנפילה היה עומס מיוחד בעבודתה (בית מרקחת). לטענתה, היא נאלצה לעזור ללקוחות רבים אשר פקדו את בית המרקחת, וכתוצאה מכך רגליה וגופה היו תשושים. מנגד, המוסד לביטוח לאומי טען כי התובעת סבלה במשך תקופה ארוכה מבעיות ברגליה והנפילה במפתן הבית הייתה למעשה בשל בעיות אלה ולא בגין "עייפות גדולה מנשוא לאחר יום עבודה עמוס". כפי שצוין לעיל, בית הדין לעבודה ביכר את שיטתו של המוסד לביטוח לאומי.

באשר ל"לחץ הבלתי סביר בעבודה", נקבע כי הלכה פסוקה היא שעומס חריג איננו בהכרח עילה להכרה באירוע כתאונת עבודה. יתרה מכך, פעמים רבות עומסים חריגים בעבודה, גם כאשר הם נמשכו במשך ימים ושבועות, לא הוכרו כעילות להתפרצות אירועי לב או אירועים מוחיים. מקל וחומר חולשה גופנית.

כמו כן, בית הדין לעבודה קבע כי לא היה ניתן להתעלם מבעיותיה הרפואיות של התובעת עובר לאירוע. למעשה, מדובר היה בבעיות רפואיות אשר באו לידי בכך שהתובעת עברה ניתוחים רבים בעמוד השדרה ונותרה עם נכות צמיתה ברגלה הימנית. נכות זו באה לידי ביטוי, לפי דברי המבוטחת בעצמה, "בהירדמות רגליים".

התובעת העידה בפני החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי כי היא לא נפלה במפתן ביתה בשל מפגע כלשהו. למעשה, היא ביקשה לייחס את התאונה לחולשת גופה לאחר יום העבודה העמוס. עם זאת, בית הדין לעבודה הלך בנתיב אשר המוסד לביטוח לאומי ביקש להאיר. דהיינו, נקבע כי התאונה נגרמה בשל הנכות הקודמת ברגליים ולא בגין סיכוני הדרך מהעבודה הביתה.

במילים אחרות, התאונה לא הייתה תאונת עבודה וזאת משום שהיא לא הייתה קשורה לעבודה אלא הייתה יכולה לקרות לתובעת בכל מקום ובכל זמן. "העובדה שהתובעת נפלה בפעם המדוברת כאשר לפני כן לא תועדו נפילות אחרות, לא הוציאה מכלל אפשרות הנחה כי בעיות הרגליים היו אלה אשר גרמו לה לעייפות יוצאת דופן שהכריעה והפילה אותה מרגליה", נכתב בפסק הדין, "ברור אפוא כי בדרך כלל אדם בריא לא ייפול ויצנח מחמת עייפותו, אף אם זו רבה".