הגשת תביעה להכרה בתאונת עבודה לאחר שנים בגין מצב נפשי
| דרגו את המאמר |
|
האם יש לקבל טענת שיהוי למרות מצב נפשי?
ביום 27.8.93 הגיע התובע למקום עבודתו אך במהלך העבודה ניהל האחרון ויכוח חריף עם מעבידו, ובסופו דרש ממנו המעסיק לעזוב את מקום העבודה. התובע, בהוראת מעבידו, נטל את רכבו ונסע ממקום עבודתו לביתו. בעקבות סערת הרוחות שפקדה אותו, והויכוח בינו למעבידו, איבד התובע את עשתונותיו ואת השליטה ברכבו ומכוניתו פגעה בקיר בעוצמה רבה.
קראו עוד בתחום:
- חישוב גמלה לאחר החמרה במצב בריאותי, הכיצד?
- האם נפילה של מזכירה בכניסה למשרד הינה תאונת עבודה?
- סתירות בנוגע לתאריך הפגיעה - האם תוכר תאונת העבודה?
בעקבות התאונה נגרמו לתובע נזקים גופניים ונפשיים בלתי הפיכים. לאחר התאונה החלה אצל התובע ירידה בריכוז תוך שהוא אינו מתקשר עם סביבתו. בכתב התביעה צוין שמאז ועד היום סובל התובע מאובדן זיכרון, חוסר יכולת לתקשר עם הסביבה, חוסר תיאבון, ואינו מתפקד כפי שהיה.
מינוי מומחים רפואיים מטעם שני הצדדים
התובע הגיש תביעה להכרה בתאונה כ"תאונת עבודה", אך תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מחמת התיישנות. מכתב הדחייה נשלח לתובע ביום 27.3.1995 ואילו התביעה לבית הדין הוגשה כעבור למעלה משש שנים לאחר מכן.הביטוח הלאומי צירף לכתב ההגנה גם הודעה על פגיעה בעבודה מיום 15.12.1993 חתומה על ידי התובע.
בקדם המשפט הצהיר בא כוח התובע לפרוטוקול כי ינסה להמציא תעודה רפואית המלמדת על כך שהתובע לא יכול היה לדאוג לענייניו בתקופה משנת 1993 ועד לשנת 1999. תעודה מסוג זה אכן הומצאה לבית המשפט, ומומחה מטעם ההגנה הגיש חוות דעת רפואית אשר ממנה ניתן היה ללמוד שאכן התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי בין השנים המדוברות.
קראו גם:
- תאונת עבודה - דחיית תביעה בעקבות אי צירוף חוות דעת רפואית
- הסבל הפיל מוצר יקר ערך ולקה בליבו, האם תאונת עבודה?
- סרטן בגין חשיפה לשמש ולחומרים כימיים בשעות העבודה יוכר כ"תאונת עבודה"
הביטוח הלאומי הגיש חוות דעת של פסיכולוג מטעמו, אשר קבע כי מיום שחרורו של התובע מאברבנל, היה האחרון מסוגל לדאוג לענייניו מהבחינה הפסיכיאטרית. הביטוח הלאומי הפנה גם את בית הדין לכך שהתובע הגיש בעצמו (באמצעות עו"ד אך ללא שמונה לו אפוטרופוס) את התביעה לנתבע וכן שתי תביעות לבית הדין, בזמן בו, כביכול, לא היה מסוגל לדאוג לענייניו.
הסוגיה המשפטית – האם ליקוי נפשי מאט מרוץ התיישנות?
על פי ההלכה הפסוקה, "חולה נפש" לעניין סעיף 11 לחוק ההתיישנות הוא לא כל אדם הלוקה במחלת נפש, אלא רק אדם, אשר מפאת מחלתו, אינו מסוגל לטפל בענייניו. אדם אשר אינו מסוגל לטפל בענייניו, ומשום כך מונה לו אפוטרופוס, זכאי להפעלת סעיף 11 לחוק.
הפסיקה קבעה בנוסף שאין לקבל את הטענה שכל מחלת נפש, בין אם מסוגל החולה לטפל בענייניו ואינו זקוק לאפוטרופוס, בין אם לאו - דייה להביאו במסגרת סעיף 11. הלכה זו נובעת משום שהתוצאה תהייה שתביעתו של אדם כזה לעולם לא תתיישן.
המערכת המשפטית איננה יכולה לקבל אדם שלא מונה לו אפוטרופוס מפני שאיננו זקוק לכך, והוא יהיה עד לסוף ימיו "חולה נפש שאין עליו אפוטרופוס". עוד נקבע בהקשר זה, כי בהתייחס לחולה נפש שלעתים שפוי ולעתים חולה יש למנות אפוטרופוס גם לגבי הזמן שהיה חולה ולא לגבי הזמן שהיה שפוי.
בית הדין לעבודה דחה את תביעתו של התובע מן הטעמים הבאים:
- לא הובאה ולו ראשית ראיה לכך שמכתב הדחייה התקבל אצל התובע רק בשנת 1999 או שנודע לתובע רק בשנת 1999 על דחיית תביעתו, כטענתו.
- התביעה הראשונה הוגשה ביום 19.7.1999 באמצעות עו"ד ונמחקה בשל חוסר מעש.
- התביעה הנוכחית הוגשה בחודש נובמבר 2001 הוגשה באמצעות בא כוחו הנוכחי של התובע. בחוות הדעת מטעם התביעה גרס המומחה כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לעצמו בין 93 ל-99. עם זאת, טענה זו אינה מתיישבת עם הגשת שלוש תביעות נוספות במרוצת השנים.
- בחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם הביטוח הלאומי נכתב שבתקופה שבין 25.11.1993 ועד 1.11.1995 "אין עדות על מצב פסיכוטי חריף ולא נמצא מצב שמגביל אוטומטית את יכולת האדם לדאוג לענייניו.
- התובע יצא לחו"ל בשנת 1995 ושם שהה במשך שנתיים בכלא הקולומביאני בגין עבירות פליליות. משנת 1998 (כאשר חזר לארץ לאחר שחרורו) ועד שנת 2002, לא נרשם כל תיעוד פסיכיאטרי בעניינו של התובע.
לאור כל האמור לעיל במצטבר, בית הדין קבע כי אין לקבל את טענת התובע שבין השנים 1993 ועד 1999 לא היה מסוגל לדאוג לענייניו. אי לכך, לא חל בעניינו סעיף 11 לחוק ההתיישנות ודין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות.
