דמי תאונה לעקרת בית

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

דמי תאונה לעקרת בית שהחליקה בביתה

בל (נצ') 33422-05-11

עקרת בית, ילידת 1948, החליקה בביתה ונפגעה בקרסול. האישה פנתה לקבלת טיפול רפואי ובמהלכו גובסה הרגל. בעקבות האירוע, היא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי תאונה. המוסד לביטוח לאומי קיבל את התביעה לתקופה של כחודש ושבוע, עד להורדת הגבס. עם זאת, המל"ל דחה את תביעתה של עקרת הבית לזכאות לדמי תאונה בעבור החודש שלאחר הורדת הגבס. אי לכך, עקרת הבית פנתה לבית הדין לעבודה.

      קראו עוד בתחום:

• עקרת בית - מחלוקת לגבי היותה עובדת עצמאית
• הבדל בין עקר בית לעקרת בית מבחינת הביטוח הלאומי

במסגרת ההליכים בבית הדין לעבודה, הביטוח הלאומי טען כי לגבי התקופה השנייה, התובעת לא הציגה בפניו אישור רפואי לגבי אי מסוגלותה לעבוד בעבודות הבית. לטענת הביטוח הלאומי, התובעת לא עמדה בדרישותיו של סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי, ובתנאים וההוראות של תקנה 3(1) לתקנות הביטוח הלאומי. נציגי המל"ל טענו כי בתקופה זו התובעת לא איבדה את כושר עבודתה ולא התקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין אובדן כושר עבודה בתקופה שבמחלוקת.

מינוי מומחה רפואי

בית הדין לעבודה מינה מומחה רפואי מטעמו על מנת לבחון את טענות הצדדים. המומחה נדרש לעמוד על יכולתה (או אי-יכולתה) של העובדת לעבוד ב"עבודות משק בית" בתקופה נשוא התובענה. בחוות דעתו, המומחה הדגיש כי עבודות בית הינן "ספקטרום של עבודות אשר חלקן קלות וחלקן דורשות מאמץ רב". דהיינו, לא מדובר בסוגיה שהינה "שחור ולבן".

המומחה בחן את הממצאים הרפואיים שהוצגו בפניו וקבע כי התובעת הייתה יכולה לבצע בתקופה המדוברת עבודות קלות בלבד, ללא עמידה או הליכה מרובה. לטענתו, התובעת הייתה יכולה לעבוד כ-3 עד 4 שעות ביום בתקופה זו. המומחה לא התייחס לסוגיית הקשר הסיבתי אך הוא הדגיש כי לא נעלמו מעיניו תלונות של התובעת לאחר הורדת הגבס בדבר כאבים ורגישות באזור הפגוע.

המסגרת המשפטית - זכויות עקרת בית לדמי תאונה

פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי, אשר עוסק בביטוח נפגעי תאונות, קובע - בין היתר - את ההגדרות הבאות. תאונה הינה אירוע פתאום אשר במהלכו נגרמה למבוטח חבלה פיסית שתוצאתה אובדן כושר עבודה. אובדן כושר עבודה, לפי החוק, נבחן על בסיס מבחנים שנקבעו על ידי שר התמ"ת ובאישור ועדת העבודה והרווחה (לכל המבוטחים או לסוגים מהם).

בנוגע לעקרות בית, החוק קובע כי הללו זכאיות לדמי תאונה כאשר הן סובלות מאובדן כושר עבודה המאיין את יכולתן "לעבוד בעבודות משק בית". השאלה אשר הייתה במרכז המחלוקת הייתה - מהן "עבודות משק בית"? דהיינו, האם העובדה שהתובעת הייתה יכולה - לדידו של המומחה - לעבוד עבודות קלות במשק הבית, שמטה את הקרקע תחת זכאותה לקבל דמי תאונה?

הכרעת בית הדין

"אין בידינו לקבל עמדה זו", קבעו השופטים בפסק הדין. הלכה פסוקה היא כי עבודות משק בית של עקרת בית מוגדרות באופן הבא - "מכלול של פעולות מגוונות ושונות, אשר חלק משמעותי מהן דורש מעקרת הבית עמידה למשך זמן רב ומאמץ בדרגות קושי שונות". השופטים קבעו כי אם הם היו הולכים לפי שיטתו של המוסד לביטוח לאומי, הרי כל עקרת בית לא תהיה זכאית לעולם לדמי תאונה (וזאת משום שברוב רובם של המקרים, עקרת הבית יכולה - חרף הפגיעה - להמשיך ולבצע מטלות קלות בביתה). "גישה זו", נקבע בפסק הדין, "עלולה להביא לתוצאות בלתי סבירות".

לסיכום, נקבע כי די בכך שעקרת הבית לא הייתה יכולה, בגין התאונה, לבצע חלק ניכר מעבודות הבית, על מנת להקים לה זכאות לדמי תאונה מהמוסד לביטוח לאומי. השופטים הדגישו כי במקרים כגון דא, בייחוד לאור מטרתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי, הטפל הולך אחרי העיקר (ולא להיפך).