פיצויים בשל נזק לא ממוני

דרגו את המאמר

מהות הפיצוי בשל נזק לא ממוני

כאמור לעיל, הגדרת המונח "נזק" בפקודת הנזיקין היא כללית ביותר. בעניין עיריית ירושלים נ’ אלי גורדון בית המשפט העליון פירש הגדרה זו וקבע כי היא כוללת את כל סוגי הנזק, כולל נזק שאינו ממוני, על שני ראשיו - כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים. ראש נזק נוסף - אבדן הנאות החיים - אינו מוכר כראש נזק עצמאי.

קיימות גישות שונות לעניין מהות הפיצוי בגין כאב וסבל. לפי הגישה הקניינית, הפיצוי ניתן בעבור פגיעה ב"נכס" או באינטרס של הנפגע לשמור על שלמות גופו. המבחן לפי גישה זו הוא מבחן אובייקטיבי.

לעומת זאת, לפי הגישה הפונקציונלית, הפיצוי ניתן בשל שלילת אושר או חדוות חיים. המבחן לפי גישה זו הוא מבחן סובייקטיבי. כאמור, הפסיקה אינה מכירה באב הנזק האנגלי של "אובדן הנאות החיים". איבוד הנאות נחשב כבעל משמעות אובייקטיבית, כך שאין חשיבות ליכולת הנפגע לחוש את האובדן שהפגיעה גרמה לו. במקרה של חוסר הכרה עקב פגיעה שהסתיימה במות הנפגע, יוחסה תקופת חוסר ההכרה לאובדן תוחלת החיים ולא לכאב וסבל.

מן הפסיקה

בתחילה, נכלל הפיצוי בגין נזק לא ממוני במסגרת הפיצוי בגין "הנזק הכללי", אך עם הזמן סווג הפיצוי בגין כאב וסבל ואובדן תוחלת החיים בנפרד, כ"נזק שאינו נזק ממון". פסיקת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני לא נתפסה בתחילת הדרך כמובנת מאליה. בעניין גורדון סיכם השופט (כתוארו אז) ברק את הטיעונים בעד ונגד עצם ההכרה בנזק לא-ממוני כראש נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין (ההדגשות אינן במקור):

יסוד ה"נזק" בעוולת הרשלנות מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בזו הלשון : " ,נזק’ - אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". הגדרה זו רחבה היא הן לעניין הפגיעות הנזכרות ברישא והן לעניין אלה הנזכרות בסיפא... היא כוללת את כל סוגי הנזק, בין פיסי ובין שאינו פיסי, בין ממוני ובין שאינו ממוני. ביסוד ההגדרה עומדת המציאות המוחשית. היא משתרעת הן על נזק פיסי והן על נזק כספי; הן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שיש להן ביטוי פיסי, והן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שאין להן ביטוי פיסי. לא היה מקום, על-כן, בחינת היקפו של המושג "נזק", שלא לכלול בחובו שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיסי... הנמקה זו אינה משכנעת.

במה שונים קשיי ההערכה לעניין הטרדה ופגיעה בנוחות מקשיי ההערכה לעניין כאב וסבל ואובדן תוחלת חיים?

אכן, קביעת פיצויים בגין הנזק הלא- רכושי היא מהמשימות הקשות ביותר... כיצד מעריכים את סבלו של מי שאיבד יד או עין? היש מחיר שוק להנאות החיים? והנה, חרף קשיים אלה, הגישה המקובלת היא, כי יש להעריך את הנזק ולקבוע את הפיצוי, שכן "יהיה בזה מן הפרדוכסאליות אילו סירב החוק להעניק פיצוי כלשהו מפני ששום פיצוי לא ישווה לנזק"... דברים אלה נאמרו לעניין הוכחתו של הנזק הלא-רכושי (כאב וסבל, אובדן תוחלת חיים) הכרוך בנזק רכושי. אך הם תופסים גם לעניין הערכתו של הנזק הלא-רכושי שאינו כרוך בנזק רכושי. בזה כבזה "יהיה בזה מן הפרדוכסליות", אם קשיי ההערכה הם שימנעו פיצוי".

ומוסיף ואומר השופט ברק:

"האם מוכרת, במסגרת עוולת הרשלנות, חובת זהירות מושגית לעניין נזק לא- רכושי גרידא? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב... כשלעצמי, איני רואה כל יסוד ראציונאלי להבחין בין נזק לא-רכושי, הכרוך בנזק רכושי, לבין נזק לא-רכושי, העומד בפני עצמו.

מדוע אקבל פיצוי על פחד שפחדתי, אם הדבר הביא לכאב בבטני, ולא אקבל פיצוי על פחד שפחדתי,
אם בטני לא כאבה? מהו היסוד הראציונאלי להבחנה זו? אכן, עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר "פאראזיטי", הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי.

יש להכיר בו כנזק בר-פיצוי, העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם
חשובים יותר מכעסו... " (ההדגשות הוספו).

במשך השנים, ניסו בתי המשפט לגבש את אמות המידה לפסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל. הם הכירו בקושי הרעיוני שבפיצוי בגין נזק לא ממוני הנובע מנזק גוף. לפיכך נקבע, כי המבחן אינו של גבול אלא של מהות; הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו.

שיקולים בפסיקת הפיצוי בגין נזק לא ממוני

הלכה היא, כי פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני נעשית על דרך האומדן בהתחשב בנסיבות המקרה הספציפי. במסגרת זו, בתי המשפט מציינים מספר גורמים שיש להתחשב בהם: גילו של הנפגע בעת הפגיעה; מהות הפגיעה; תוצאות הפגיעה, מבחינת הטיפול הרפואי שהנפגע זקוק לו, כולל תקופות אשפוז של הנפגע וניתוחים שעבר ויעבור; הסבל שהנפגע סבל ממנו בעבר וזה הצפוי לו בעתיד; ונסיבות מיוחדות אחרות במקרה המסוים.

גיל הנפגע בעת הפגיעה

גיל הנפגע בעת התאונה משפיע על סכום הפיצוי שנפסק בגין כאב וסבל, כך שגיל צעיר יכול לשמש נימוק לפסיקת סכום גבוה יותר. הטעם בבסיס שיקול זה הוא, שככל שהנפגע צעיר יותר, הוא צפוי לסבול לאורך זמן רב יותר וכי גילו של הנפגע משליך על ההשפעה הנפשית של הפגיעה עליו.

בעניין אבישג אברהם ציין בית המשפט, כי גילה הצעיר של התובעת, שנפגעה עקב רשלנות בלידה, וחומרת הפגיעה, מהווים שיקולים מיוחדים בפסיקת הפיצוי בגין נזק לא ממוני ופסק לה 400,000 ש"ח. בעניין ארבל נ’ ביה"ח שערי צדק ציין בית המשפט, כי למרות גילו של הנפגע ( 75 שעקב רשלנות רפואית רותק לכיסא גלגלים, מדובר ב"אדם שהיה פעיל בגיל מבוגר יחסית, גם בעבודה פיסית וגם בחיי חברה, רותק לכסא גלגלים ואיכות חייו נשתנתה לבלי הכר", ועל כן פסק לו פיצוי בסך 200,000 ש"ח. קציר בספרו מציין, כי גיל מתקדם יכול להשפיע על פסיקת הפיצוי לכאן ולכאן. במקרים מסוימים בית המשפט הפחית פיצוי בשל גילו המתקדם של הנפגע.

מהות הפגיעה ותוצאותיה

במקרים רבים הביא בית המשפט בחשבון את סוג הפגיעה, היקפה והשפעתה על איכות חייו של
הנפגע, בעת הערכת הפיצוי בגין כאב וסבל.

א. סבל נפשי ללא פגיעה פיסית

בעניין עיריית ירושלים נ’ גורדון ציין בית המשפט העליון, כי "יהיה בזה מן הפרדוכסליות", אם קשיי הערכת נזק לא רכושי שאינו כרוך בנזק רכושי הם שימנעו פיצוי, וקבע, כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד, גם אם אין להם כל ביטוי פיזי וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי, עשויים להוות נזק בר פיצוי.

ב. שיעור הנכות של הנפגע

שיעור הנכות (אחוזים), היקף הנכות (חלק גוף מסוים או כל הגוף) ומשך הנכות (צמיתה או זמנית).

ג. הסבל העתידי הצפוי לנפגע

אפשרות של החמרה עתידית במצב הנפגע לעומת אפשרות לשיפור עתידי במצב הנפגע. כך, לדוגמא, בעניין קורמן נ’ ד"ר וורצל הושארה צינורית בגופו של מנותח במשך זמן רב. הוא תבע נזק לא ממוני בלבד בשל תחושה לא טובה ודקירות בתקופה הארוכה בה הצינורית הייתה בגופו ובשל פחד, חששות ותפקוד לקוי בתקופה שבין גילוי הצינורית ועד הוצאתה. בית המשפט ציין, כי הישארות הצינורית בגופו לא הרעה את מצבו הרפואי והוצאתה נעשתה בהליך פשוט, אך בשים לב למסכת הסבל והפחדים של התובע, התעלמות מתלונותיו ותחושה של זלזול בו וחוסר התחשבות, נפסק לו על דרך האומדן סך של
150,000 ש"ח. במקרה אחר, עקב רשלנות בלידה נותרה התובעת בשיתוק מלא, כשהיא סובלת
תנועות בלתי רצוניות של כל אברי גופה, ללא יכולת לדבר או לשלוט על הסוגרים ותלויה
לחלוטין באחרים. בית המשפט פסק לה, בהתחשב בכל זה וכן בקיצור תוחלת החיים שנגרם
לה, פיצוי בסך 400,000 ₪, ובית המשפט העליון אישר פסיקה זו.

במקרה אחר, ידה של עובדת נכרתה עד המרפק בתאונת עבודה. בטיעוניה היא הדגישה את הפגיעה בנשיותה, היותה צעירה, העובדה שארוסה עזב אותה בשל הפגיעה וקשייה הפיזיים שפגעו בפרנסתה. בית המשפט התרשם מסבלה המשמעותי בשל הנכות ופסק לה 400,000 ש"ח בגין כאב וסבל.

ד. אובדן אברים או חושים

אובדן האבר עצמו או יכולת השימוש בו, התייחסות לאברים חיצוניים ופנימיים.

ה. כיעור

בעניין מיכל , בעקבות ניתוח להסרת גידול באף, התכער אפה של החולה ונגרמה לה נכות שהוערכה על ידי בית המשפט בשיעור של 15% . בית המשפט פסק פיצוי בגין כאב וסבל, תוך מתן דגש להתכערות האף, גילה הצעיר ( 28 ) והיותה אישה, בסך 60,000 ש"ח.

ו. אובדן הסיכוי להקים משפחה

אובדן הסיכוי להינשא ולהוליד ילדים. בעניין חבושה נכרתו שלא לצורך של אברי רבייה של אישה ונפגמה פוריותה. בית המשפט דחה את דרישתה לפיצוי בגין אובדן הסיכוי להינשא בגלל בעיות הפוריות, אך הניח, במסגרת פסיקת כאב וסבל, כי עשוי להיגרם לה אובדן כלשהו של סיכוי להינשא ופסק לה 70,000 ש"ח באומדן.

בעניין ברנשטיין נ’ עטיה בית המשפט התייחס לפסיקת בית המשפט המחוזי בגין כאב וסבל
ואובדן הכושר להינשא וציין כי הסכום שנפסק מתייחס לשני ראשי הנזק הללו. בעניין ארמה נדון מקרה בו נשברה מבחנה ובה עובר מוקפא. לאחר שבני הזוג הגישו תביעה, טענה הנתבעת שהמבחנה נמצאה ולא הוברר מה קרה באמת. נתבעו פיצויים בגין אובדן סיכויי הולדה וכן בגין עגמת נפש.

בית המשפט קבע, כי בנוסף לפיצוי בגין כאב וסבל בשל אובדן הסיכוי להולדת ילד נוסף, הם זכאים גם לפיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה להם עקב התנהגות הנתבעת. בית המשפט ציין, כי בגין כאב וסבל בשל אובדן הסיכוי לילד, הם זכאים ל- 10% משיעור הפיצוי המלא שהיה נפסק בגין אובדן סיכוי מלא להוליד ילד ופסק להם בגין כאב וסבל ועוגמת נפש סכום כולל של 150,000 ש"ח.

סוג הנפגע

במקרים בהם תושבי חוץ נפגעו בישראל, דנו בתי המשפט בקנה המידה לפיו יש לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל. בעניין קלאוזנר נ’ ברקוביץ היה ספק אם הנפגע התכוון להשתקע בישראל, לכן נקבע כי הזיקה של הנפגע היא לדין הישראלי והוא שיחול לגבי פסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל.

בעניין מדינת ישראל נ’ כהן הנפגע היה תושב קבע של ארה"ב. בית המשפט קבע כי הערכת הנזק כלפי כל ניזוק בישראל צריכה להיות אחידה על מנת להנהיג שוויון בין הניזוקים, ולכן הפיצוי בגין כאב
וסבל ייקבע על פי אמות מידה ישראליות.

ערך הכסף - היום הקובע

בעבר קבע בית המשפט בעניין גרוסמן נ’ רוט, כי בפסיקת פיצויים בגין כאב וסבל יש לפסוק לפי ערך הכסף ביום הפגיעה. בהמשך, בעניין ויצמן נ’ צוקר נאמר, כי בשל הזמן שעובר עד מתן פסק הדין בערכאה הראשונה, ייתכנו מקרים בהם פסיקת הפיצוי לפי ערך הכסף ביום הפגיעה עלולה לגרום עוול לתובע. לבסוף, בעניין דן נ’ בן שלום בית המשפט העליון הגדיל את סכום הפיצוי בגין כאב וסבל שנפסק בערכאה הראשונה בשל הירידה המשמעותית בערך המטבע מיום הפגיעה ועד יום מתן פסק הדין.

גם לאחר שקילת כל השיקולים שפורטו לעיל, עדיין מתקשים בתי המשפט להעריך מהו הסכום שיש לפסוק לניזוק בגין כאב וסבל. בשלב מסוים החלו בתי המשפט להשתמש בקנה מידה המבוסס על מקרים דומים בהם נפסקו פיצויים. מאידך, במספר מקרים דחה בית המשפט העליון ניסיונות להסתמך על פסיקה קודמת לעניין פסיקת פיצוי בגין כאב וסבל. ושוב, לעומת זאת, במקרים אחרים שהיה ביניהם דמיון מסוים, התערב בית המשפט העליון בסכום הפיצוי שנפסק כדי לקדם את אחידות הפיצוי בין נפגעים שונים.