הגנה בתביעה בגין עוולת תקיפה, באילו מקרים?

דרגו את המאמר

התקבלו 2 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

תקיפה היא עוולה שניתן לתבוע בגינה פיצויים גם אם למותקף לא נגרם נזק גופני או נזק נפשי. עוולת התקיפה יכולה להוות עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית במקרה שהרופא ביצע טיפול רפואי כלשהו נגד רצונו וללא הסכמה מדעת של המטופל.

עם זאת, פקודת הנזיקין מקנה הגנות רבות לעוולת התקיפה, כגון: שימוש בכוח סביר במקרה של הגנה עצמית, הסגת גבול, ואף מתן טיפול רפואי ללא הסכמה במצבי חירום, כאשר הגנה זו מיועדת בעיקר לרופאים אשר מוגשת נגדם תביעה בגין רשלנות רפואית.

מתן טיפול רפואי ללא הסכמה

על פי חוק זכויות החולה, כל טיפול רפואי חייב להתבצע רק לאחר קבלת הסכמה מדעת של המטופל. מדובר בזכות בסיסית של החולה אשר לעיתים די בהפרתה כדי להטיל אחריות על הרופאים ולהגיש נגדם תביעה בגין פגיעה באוטונומיה. ואולם ישנם מספר מצבים שבהם ניתן לבצע הליך רפואי גם ללא הסכמה, כמו כאשר חולה מצוי במצב חירום רפואי ונשקפת סכנה חמורה והטיפול ניתן לצורך הצלת חייו או למניעת נכות בלתי הפיכה.

סעיף 15(3) לחוק זכויות החולה קובע כי ניתן לקיים טיפול רפואי, לרבות ניתוח, במצבי חירום רפואיים. סעיף זה קובע כי מטפל רשאי לתת לחולה טיפול רפואי דחוף גם ללא הסכמתו מדעת, אם בשל נסיבות חירום, לרבות מצבו הגופני או הנפשי של החולה, לא ניתן היה לקבל את הסכמתו לכך.

שימוש בכוח ואיום לשימוש בכוח

סעיף 23 לפקודת הנזיקין מגדיר תקיפה כשימוש בכוח ואיום לשימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בדרך ישירה או עקיפה, שלא בהסכמת האדם או בהסכמה שהושגה בתרמית.

תקיפה מוגדרת גם כניסיון או איום, על ידי מעשה או תנועה, להשתמש בכוח, כולל שימוש בחום, באור, בחשמל, בגז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק לגופו של אחר, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן הייתה לו כוונה ויכולת לבצע את זממו.

פטור מאחריות בגין עוולת התקיפה

סעיף 24 לפקודת הנזיקין מונה שורה של מקרים שבהם תהיה הגנה לתוקף בתביעה שהוגשה נגדו בגין עוולת התקיפה. במצבים אלו יקבל הנתבע פטור מאחריות ולא ניתן יהיה לדרוש ממנו לשלם פיצויים בגין הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו.

האחד, הפעלת כוח לשם הגנה עצמית, כאשר הנתבע תקף כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס שבין הנזק שסביר היה שייגרם כתוצאה מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר. כלומר, אם הנתבע ביקש להתגונן מפני מכה, היה עליו לעשות שימוש במידה סבירה של כוח, כדי שתעמוד לזכותו טענת ההגנה העצמית.

הפעלת כוח במקרה של הסגת גבול

השני, אם התוקף השתמש במידה סבירה של כוח במקרה של הסגת גבול, כדי למנוע מהתובע להיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו לאחר שנכנס אליהם, או שהה בהם שלא כדין. ואולם, אם התובע נכנס, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא בכוח. הנתבע נדרש להוכיח כתנאי להגנה שהוא קודם ביקש ממנו שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ואף נתן לו הזדמנות סבירה לצאת בדרכי שלום.

השלישי, הנתבע השתמש במידה סבירה של כוח כדי להגן על החזקתו ברכוש שאינו מקרקעין שהוא זכאי להחזיק בהם, או כדי להשיבם מידי התובע שלקח אותם ממנו, או עיכב אותם בידו, שלא כדין. ואולם, אם התובע לקח או ניסה לקחת את הרכוש שלא בכוח, הנתבע צריך להוכיח כי ביקש תחילה מהתובע שלא לקחת אותם, או להחזיר לו לאחר שלקח, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום, רק לאחר שהוכיח שפעל כך, תעמוד ההגנה לזכותו.

סיוע לביצוע צו משפטי או משטרתי

הרביעי, אם הנתבע ביצע את התקיפה תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים שעליו הותר בצווים גם אם היה פגם בהם או בנתינתם.

החמישי, הפעלת כוח במידה סבירה נגד אדם לקוי בנפשו בגופו או בשכלו. אם התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו, והכוח שהשתמש בו הנתבע היה במידת הנחיצות הסבירה להגנת התובע או להגנת אנשים אחרים, והשימוש בו נעשה בתום לב ובלי כוונת זדון. השישי, אם הנתבע והתובע שירתו בצה"ל, והנתבע פעל מכוח דין החל על הצבא, ולפי אותו דין הוא לא ייחשב לתוקף.

טיפול רפואי דחוף להצלת המטופל

השביעי, פעולה לטובת המותקף במצב חירום. הגנה זו מיועדת בעיקר לרופאים, כדי שלא יגישו נגדם תביעה בעילת רשלנות רפואית, בגין תקיפת מטופל עקב הגשת טיפול דחוף ללא הסכמה. הגנה זו תעמוד לנתבע אם עשה בתום לב מעשה שהיה לו יסוד להניח שהוא לטובת התובע, כמו מתן טיפול רפואי דחוף להצלת המטופל, כאשר טרם ביצוע הטיפול לא היה בידו לקבל את הסכמת התובע, מפני שבנסיבות לא היה בידי התובע לציין את הסכמתו או שהאדם הממונה עליו כדין לא היה בידו להסכים מטעמו, ולנתבע היה יסוד להניח כי טובת התובע מחייבת שלא לדחות את המעשה.