מחלוקת בין קרנית וחברת ביטוח באשר לזהות נהג ברכב

דרגו את המאמר

פיצויים לנפגע תאונת דרכים כאשר הרכב ידוע אך זהות הנהג שנויה במחלוקת

עא 9096/11

הולך רגל נפגע בתאונת דרכים כתוצאה מפגיעת רכב, כאשר בעל המכונית לא היה זה אשר נהג בה בעת התאונה. הרכב היה מבוטח בפוליסת ביטוח חובה אשר התירה את הנהיגה לכל אדם בעל רישיון מתאים. במסגרת עדותו של בעל הרכב במשטרה, הוא טען כי הוא נתן לאדם נוסף (שיכונה להלן - ב') רשות לנהוג ברכב. מספר ימים לאחר מכן, ב' הגיע לתחנת המשטרה והצהיר כי הוא היה הנהג בעת התאונה. עם זאת, חברת הביטוח העלתה חשד כי היה זה דווקא אדם שלישי (ג') אשר נהג במכונית, וזאת כאשר לא היה בידיו רישיון נהיגה לפי דרישות הפוליסה. כפועל יוצא מכך, חברת הביטוח טענה כי לא היה כיסוי ביטוחי לאירוע והחובה לפצות את הולך הרגל הייתה צריכה להיות מוטלת על קרנית.

      קראו עוד בתחום:

• תאונת טרקטורון אשר נגרמה על ידי נהג מהשטחים ללא רישיון
• תאונת אופניים ומשאית - תביעה נגד קרנית בגין פגע וברח
• האם נוסע על אופנוע גנוב יזכה לפיצויים מקרנית לאחר תאונת דרכים?
• תביעה נגד קרנית בגין תאונת אופנוע - מי רכב על הכלי?
• תביעת פיצויים כנגד קרנית בגין תאונת דרכים ברמאללה

ב' וג' הוזמנו לחקירה במשטרה בחשד כי מסרו עדות שקר בנוגע לזהות הנוהג ברכב, והשניים שמרו על זכות השתיקה. עם זאת, הם הודיעו כי יסכימו להעיד בבית המשפט. בינתיים, הולך הרגל הגיש, באמצעות הוריו, תביעה כנגד חברת הביטוח וקרנית לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

במסגרת התביעה, התובעים לא ציינו את שם הנהג אשר היה מעורב בתאונה. חברת הביטוח טענה כי ללא צירוף שם הנהג הפוגע, לא קמה כנגדה עילת תביעה. כמו כן, נטען פעם נוספת כי מי שנהג ברכב עשה זאת ללא רישיון. בית המשפט ציין כי התובע לא היה יכול להעיד וזאת משום שהוא סובל מפיגור (ללא קשר לתאונה). כמו כן, גם אביו של התובע לא העיד בפני בית המשפט, וזאת למרות שב' אמר במשטרה כי הוא ואביו של התובע פינו את האחרון לבית החולים לאחר האירוע. בסופו של היום, גם ב' וגם ג' לא העידו בפני בית המשפט ומלבד תיק המשטרה לא הונחה בפני השופט כל ראיה נוספת.

בית המשפט המחוזי מטיל את החבות על קרנית

בית המשפט קבע כי היות והנסתר היה רב על הגלוי, לא היה ניתן לקבוע מי נהג ברכב ועל כן קרנית הייתה זו שצריכה לשלם את הפיצויים. סכום הפיצויים נקבע על סך של 700,000 שקלים על בסיס חוות דעת רפואית שהונחה בפני בית המשפט. על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור על ידי קרנית לבית המשפט העליון.

ערעור זה נתמך גם על ידי ב' וג'. ונטען בו כי נהג הרכב היה ב', ועל כן חל כיסוי ביטוחי על האירוע. דהיינו, קרנית טענה כי החבות בפיצויים הייתה צריכה להיות מונחת לפתחה של חברת הביטוח. נטען כי ככל שהמשיבה סבורה אחרת, היה עליה להוכיח זאת. מנגד, חברת הביטוח טענה כי לא הוכח שהנהג ברכב היה ב', ולא היה די באישור המשטרה לעניין זה. הודגש כי אישור המשטרה לא היה "רשימה מוסדית" לפי פקודת הראיות וזאת משום שהוא נסמך על הודעתם של ב' וג', שהיו ללא ספק צדדים מעורבים בעניין.

חברת הביטוח הוסיפה כי שתיקתם של ב' וג' בחקירתם במשטרה הייתה "מעשה שנעשה במתכוון על מנת למנוע מחברת הביטוח את האפשרות לברר את חבותה". אי לכך, טענה חברת הביטוח, היא הייתה זכאית גם לפטור מפיצויים בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

בית המשפט העליון מקבל את הערעור - חברת הביטוח תפצה

בית המשפט העליון קבע כי הוא לא ראה לנכון להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא שלא להחליט באשר לזהות הנהג. עם זאת, ערעורה של קרנית התקבל באשר לסוגיה המשפטית שעמדה על הפרק. הודגש כי בית המשפט המחוזי קבע למעשה כי היות וכפות המאזניים בנוגע לזהות הנהג נותרו מעוינות, היה זה נכון להטיל על קרנית את מלאכת הוכחת זהות הנהג.

סעיף 12(א) לחוק הפלת"ד קובע כי קרנית תפצה נפגע תאונת דרכים אשר זכאי לפיצוי לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, בין השאר כאשר זהות הנהג האחראי לפיצויים איננה ידועה. לכאורה, החוק קובע באופן מפורש כי במקרים שבהם זהות הנהג איננה ידועה, חובת הפיצוי תחול על קרנית. אי לכך, בית המשפט המחוזי בחר ללכת בדרך זו וחברת הביטוח ביקשה כי גם בית המשפט העליון לא יסטה מהמתווה האמור.

עם זאת, בית המשפט העליון דחה גישה פרשנית זו. בפסק הדין בעליון נקבע כי החבות צריכה להיות מוטלת על קרנית רק במקרים שבהם הנפגע איננו יכול להיפרע מידיה של החברה המבטחת. לא אחת, הוראה זו פורשה כמכוונת לתאונות פגע וברח. דהיינו, כאשר גם זהות הנהג אינה ידועה, וגם זהות הרכב, אזי אין מנוס מחיובה של קרנית. עם זאת, במקרה דנן, זהות הרכב הייתה ידועה, וזהות הנהג נותרה במחלוקת.

"פרשנות לפיה קרנית תהיה ברירת המחדל במצב שבו לא הוכחה זהות הנהג, למרות שהרכב המעורב בתאונה היה מבוטח בביטוח חובה, תאפשר למבטחות לצרף את קרנית כנתבעת בכל תביעה שבה שהה ברכב הפוגע יותר מאדם אחד, ותחייב את קרנית להוכיח במאזן הסתברויות בכל אחד מהמצבים האלו את זהותו של הנהג", נקבע בפסק הדין, "עסקינן אפוא בתוצאה הסותרת את האופי השיורי של קרנית, ועלולה לחטוא לתכלית החקיקתית של סעיף 12 בחוק הפיצויים".
 

לסיכום,

נקבע כי חברת הביטוח הייתה צריכה להוכיח את טענותיה בדבר "החלפת הנהגים". דהיינו, היה עליה לשכנע את בית המשפט כי מי שנהג ברכב בעת התאונה היה ג', חסר רישיון הנהיגה, ולא ב', בעל הרישיון ואשר הביטוח כיסה את נהיגתו. נקבע כי מלבד "הפרחת שמועות וספקולציות", חברת הביטוח לא הרימה את הנטל הנ"ל. אי לכך, בית המשפט קבע כי הפיצויים להולך הרגל היו באחריותה.